פוסט מסכם לבלוג

אחד הפילוסופים של יוון העתיקה אמר שלכל דבר יש סוף (ואף צדק). והנה, הגענו לסיום לימודי התואר השני.
הבלוג נפתח בתחילת הלימודים ונכתב לכל אורך התקופה ועכשיו הגיע הזמן לתת רפלקציה על הנעשה.

אחת ההגדרות שמצאו חן בעיניי למושג "מטא קוגניציה" (חשיבה על חשיבה) היא של ג'יון פלאבל - "ידע של הפרט אודות תהליכי חשיבה של עצמו ועל תוצרי החשיבה שלו" (ויקיפדיה, 2012). נציב לנוסחה: אז איך עזר הבלוג לידע האישי שלי על תהליכי החשיבה שלי ועל תוצרי החשיבה שלי?

ראש המגמה שלנו ד"ר גילה קורץ נתנה לי באחד מהמפגשים עצה (תודה!). היא אמרה "יש לך יכולת טובה של ביטוי בעל פה, אבל באקדמיה  בעיקר כותבים. תתאמן על הכתיבה". אני חייב להודות כאן שהכתיבה עבורי היא יותר קשה. בטוח שזה סובייקטיבי ויש אנשים שיחלקו עליי ויגידו שעבורם הכתיבה היא קלה יותר, אבל אני מדבר כרגע על עצמי. הכתיבה גורמת למחשבות להיות מאורגנות ומסודרות יותר והיא הליך איטי יותר (מטבע הדברים) מאשר דיבור. לכן גם הדרישות הן גבוהות יותר, צורת דברים שנאמרו בעל פה אינה משתווה לזו שבכתב. הכתיבה מפתחת גם סוג של סבלנות, כי בהגדרתה, כאמור, היא דורשת יותר זמן. ואז הבנתי למה עבורי הכתיבה היא קשה יותר: א' - צריך להקפיד יותר על הצורה וב' - אתה צריך לפתח יותר סבלנות.

ובנוסף, הכתיבה הביקורתית קשה גם היא. קורה לא מעט, שגיבוש העמדות שלנו כלפי סוגיות למינהן מתבצע לא כתוצאה של תהליך חשיבה עמוק ומסודר, אלא מזה ששמענו על זה באמצעי התקשורת, מחברים, הורים ואימצנו את זה מבלי להקדיש לזה מחשבה לעומק. הדרישה של הבלוג לכתוב באופן ביקורתי אינה מאפשרת בריחה. זה לא מספיק כבר שקראת את הדוקטורט של מלון על טקסונומיה של משחקי המחשב, אלא חובה עלייך בנוסף "לעלות מדרגה" ולהתייחס לזה באופן ביקורתי ולהעביר את תובנות החוקר דרך הפריזמה של עצמך. האם אתה מסכים איתו? אם כן, מדוע? היכן אתה לא מסכים ומדוע?

ובכן, תשובתי לשאלה האם מתאים הבלוג ללמידה, היא בפרוש כן. הבלוג, כפי שהוגדר לנו, מכריח אותך (כן- כן, זו ההגדרה המדויקת) לחשוב. הבלוג זמין לכתיבה בכל עת (גם בשתיים בלילה) ומכל מקום, הוא חינמי, פשוט ולא מצריך ידע מיוחד במחשבים. הוא מאפשר לשתף את מה שכתבת ולהתעדכן במה שכתבו אחרים. הוא מאפשר (בעולם פיצוץ הידע של חיינו) לתייג את המידע וכן לכתוב אותו בצורה כרונולוגית. יחד עם זאת הוא יכול להיות גם אינטימי ובלחיצת כפתור אתה יכול להופכו לחסום לאחרים- ליומן פרטי שהוא רק שלך.

מהם חסרונות הבלוג? הוא לא מתאים, לדעתי, לתלמידים צעירים (עד כיתה ז', בערך). יהיה להם קשה מאוד לכתוב בלוג, לפני שיגיעו לשלב האחרון של פיאז'ה. כמו כן, קיימת אפשרות (אבל זה לא רק בבלוג) לפגוע ברגשותיו של כותב הבלוג ע"י כתיבת פידבק לא מנומס ופוגע, גם אם לא הייתה לכך כוונה.

אך כאמור, יתרונותיו של היומן האלקטרוני הנקרא בלוג עולים בעיניי בהרבה על חסרונותיו. לי אישית, כפי שפירטתי לפני כן,  הוא סייע המון!

Theory of mind - האם זה מסביר את הכל

מדוע לאנשים קשה לקלוט חומר מופשט? למה שיעורי מתמטיקה, אנגלית, לשון ומדעים הם בחזקת "מקצועות קשים" והציונים בהם הם נמוכים כל כך?
האם, פרט לספקולציות למינהן, קיים גם הבסר מדעי?

מסתבר שכן. בקורס של פרופ' דוד חן "מדעי החיונך במאה ה 21" מוצגת  Theory of mind של טומסלו ולפיה האדם הניאנדרטלי (הומו ניאנדרטל) שערך טקסים וידע להבעיר אש הפך ל"הומו ספיינס" שידע שפה, כתב ותרבות, כאשר הוא הצליח "לקרוא" את הדרך בה חושב המוח של האדם האחר.
כאן האדם לראשונה הפעיל את היכולת לחשיבה המופשטת.  קצב התפתחות המדע, הטכנולוגיה והתפתחות גזע האנושות מאז הוא פשוט מסחרר. מה שהצלחנו ב 250 אלף שנה כאדם החושב, לעומת 3.5 מיליון שנה בתקופה שלפני כן הוא פשוט לא נתון להשוואה.  

והרי העיקר: תכונות כמו ויזואליות הוטמעו באנושות במשך מיליוני שנים. הן שם והם באות לנו בקלות, מבלי בשכלל נתאמץ. אבל יכולת החשיבה המושפטת היא מאוד צעריה לאנושות. היא עוד לא הוטמעה טוב, ולכן היא קשה כל כך.

פשוט אנחנו, האנושות כזן- עוד לא צברנו מספיק "שעות טיסה" בחשיבה מופשטת.

"מתכון סוד" לרפורמת עומק מוצלחת בחינוך

בתחילת הקורס "סוגיות במדיניות החינוך" נתקלתי במאמר מאוד מעניין של תומס סרג'יובני " ארגון, שוק וקהילה- אסטרטגיות שינוי:מהי דרך הפעולה המיטבית לשינויים עמוקים בבית הספר?" 

המאמר בוחן 6 גישות שונות לשינויים בבתי הספר:

1.       ביורוקראטיים – בהם המורים משתנים בגלל פחד מסנקציות למינהן

2.       אישיים - בהם המורים משתנים בגלל רצון לזכות בתגמול

3.       כוחות שוק – בהם המורים "מוכרים" את עצמם בשוק החינוכי לכל המרה במחיר (כמו שחקני כדורגל).

4.       מקצועית – בה נבנה בכל בי"ס צוות מקצועי בעל קשרי רוחב חזקים בין המורים.

5.       קהילתית רגילה – אימוץ נורמות משותפות ליצירת דיאלוג רחוק טווח עם הקהילה.

6.       קהילתית דמוקרטית – גיבוש שפה משותפת דמוקרטית בין מורים, ילדים והורים באמצעות בניית חוקה והרגלי חיים מוסכמים.

הגישות מוצגות כספיראליות וככל שעלים במדרג כך השינוי הוא המיטבי ביותר מצד אחד, אך המורכב ביותר לביצוע ודורש את הזמן המירבי מהצד השני. המודל הזכיר לי מאוד את פירמידת הצרכים של מאסלו, בה קיימים 5 מדרגים של התנהגות אנושית:

(מתוך ויקיפדיה, 2011)

נערוך השוואה קצרה:

1. צרכים פיזיולוגיים אצל מאסלו לעומת שינוי מורים בגלל פחד מסנקציות: בשניהם מדובר על התנהגות הנובעת מפחד הקשור לקיום פיזי (איבוד משרה עלול לגרום לאי יכולת לספק צרכים פיזיולוגיים).
2. ביטחון בקיום פיזי אצל מאסלו לעומת שינויים של המורים לשם קבלת תגמול. כלומר, האדם נמצא  מעבר לשלב פחד בסיסי אלא עושה את הדברים בדרך מתקדמת קצת יותר- מהרצון לשפר את הבסיס.
3. שייכות וזהות של מאסלו לעומת השפעת כוחות השוק על שינויי המורה. אדם מגבש זהות עצמית לפי צרכי השוק תוך הבנה שכך הוא קובע את מחירו ומשקיע בעצמו. מכאן ייגזר שכרו ומעמדו במשרה אותה הוא יקבל.
4. כבוד והערכה של מאסלו (המעבר ל"גבוהים") לעומת שינויים ממניעים מקצועיים בקרב המורים. המורה עושה את השינוי מתוך מחויבות פנימית שלו ולא מתוך מקל או גזר של ההנהלה או כוחות השוק בשלבים הקודמים. הוא מאמין שכך יש לנהוג אם רוצים להיות אנשי מקצוע (פדגוגים, במקרה שלנו). גם כאן המעבר הוא לסוג חשיבה אחרת  המונעת מצורך פנימי.
5. מימוש עצמי אצל מאסלו לעומת גישה קהילתית רגילה ודמוקרטית (אני מאחד כאן את שתי הגישות לצורך ההשוואה). מדובר כבר על החשיבה הגבוהה ביותר שרוב האנשים (לפי מאסלו) לא יגיעו אלייה, כמו שרוב בתי הספר יתקשו מאוד להגיע לרמת שינוי הנובעת מאמונה בבנית קהילה משותפת (רגילה או דמוקרטית, אין זה משנה, לצורך הדוגמא). כמו שהגשמה עצמית מחייבת בהחרח לעבור את כל השלבים הקודמים, כך גם שיוניים של בתי הספר לחשיבה ועשייה קהילתית דורשים מהמורים לעבור שינוי חשיבתי משמעותי ביותר.

לסיכום, כמו שכל אדם שישאף להגיע להגשמה עצמית ולעלות למדרגה העליונה יצטרך לשלם על כך במאמצים בלתי רגילים, כך גם בית הספר שיבקש להשתנות לקהילתי דמוקראטי יידרש לעבודה קשה וארוכה של כל הגורמים המעורבים.

אבל יש אור בקצה מנהרה שיגרום לחלק מאיתנו בכל זאת לרצות להגיע לשם- ההגשמה העצמית של בניית חינוך הטוב ביותר לילדינו – הסיפוק בגדול ביותר למישהו שבחר לעסוק בחינוך.   

שילוב תקשוב במודל פיתוח תוכנית לימודים

במאה הקודמת הציע ראלף טיילר מודל לפיתוח תוכנית לימודים. ראלף טיילר (1950) עסק בשיטתיות בהבהרה, מיון, והגדרה של דרך ניסוח המטרות ואיפיוניהן, והדגיש את חשיבותן של המטרות החינוכיות להתפתחות תכנית הלימודים.טיילר טען, כי יש להקדיש מאמצים לעריכה ולניסוח מטרות משום שאלה הם הקריטריונים המכריעים בהכוונת כל יתר הפעילויות של מצע תכנית הלימודים.

על פי מודל זה קיימות 4 שאלות מנחות ומובילות המגדירות את השלבים בתהליך הפיתוח של כל תכנית לימודים.

1.    מטרות תוכנית הלימודים: מה הן המטרות חינוכיות אליהן צריך בית הספר לשאוף ולהשיג? 

      על פי טיילר, פיתוח של תכנית לימודים תחילתו בזיהוי והגדרת המטרות שאותן התכנית אמורה להשיג. התהליך ממשיך מתפתח ומתבסס על מטרות שהוגדרו מראש. יש להגדיר את המטלות בצורה ברורה על מנת שניתן יהיה להעריכן.
מטרת העל מתחלקת למטרות משנה העוסקות: בתלמיד, בחברה ובתחום הידע.

2.    התנסות חינוכית: מה הם התכנים ופעילויות ההוראה-למידה בהם צריך להתנסות על מנת להשיג את המטרות?

3.    ארגון ההתנסות החינוכית: כיצד לארגן את הניסיונות החינוכיים הללו בצורה יעילה?
לאחר יישום וביצוע הנסיונות החינוכיים וההתנסות על פי תוכנית הלימודים, יש להשיב על השאלה הרביעית:

4.    הערכה:כיצד אפשר לבדוק אם המטרות הושגו?

    

      עד לכאן מוצג מודל נפוץ מאוד לפיתוח תוכניות לימוד. היות והבלוג עוסק בחשיבה ביקורתית, השאלה שנשאלת היא כיצד נוכל, בעזרת תקשוב, לפתח את המודל ולהתאימו למאה ה 21?

    

      הלשב של הגדרת מטרות יכול להתבצע עכשיו בעזרת הרשת לסקירה של מטרות שהוגדרו לתוכניות מסוג זה: המורה הכותב את התוכנית לא לבד עוד- הוא יכול להיעזר בניסיון הנצבר בכל העולם: וזאת בלחיצת כפתור.

      בשלב ההתנסות החינוכית המחשב יכול לחולל פלאים. הוא מסוגל לתת מענה להטרוגניות בכיתה, להמחשת חומרים נלמדים, ליצירת עניין, מוטיבציה וסקרנות הילדים. הפוטנציאל הגלום  בשילוב התקשוב בההתנסות החינוכית הוא פשוט אדיר! ההתנסות יכולה להיעשות מבית הילד ואף לא בשעות הלימודים.

    

     וגם בנושא ההערכה- הכלים של התקשוב הם עוצמתיים מאוד: עבודות דיגיטאליות, שאלונים בגוגל דוקס שמופלחים אוטומטית הם רק כמה מכלי הערכה שהתקשוב מעמיד לרשות מורה.

    

      הסיכום שלי הוא: שילוב נכון של תקשוב במודל פדגוגי יוצר סינרגיה כשאחד ועוד אחד כבר לא שווה ל2, אלא לפחות ל 10!

    

     מקור: א.פרידלנדר, "תכנון, פיתוח ויישום תכניות לימודים" (האוניברסיטה הפתוחה,  קורס 10106).  אוחזר  ב-20 במרץ 2011 מתוך:  http://www.machon-tamir.co.il/

מה רוצים לראות בסוף- מהי דמות הבוגר?

המהפכה המדעית והשינויים בדמות הבוגר במאה ה21 משנים את הפרדיגמה הפדגוגית הקודמת ומתחילה לבנות מבנה מדעי חדש (קּון, 1977). בעידן המודרני אין כמעט צורך לזכור ולשנן - המידע קיים וזמין לכל ברשת ולכן המיומנויות החדשות הנדרשות הן חשיבה מסדר גבוה, חשיבה ביקורתית וחשיבה יצירתית בדגש על מטא קוגניציה   כלומר הפיכת המידע לידע אישי. המידע הוא של כולם, כאשר הידע הוא אישי ואינו ניתן להעברה.  
על המערכת להכין את הדור הצעיר לעולם העבודה העתידני המגדיר את המיומנויות החדשות העוסקות בדרכי חשיבה ולמידה, כאשר חשיבה מסדר גבוה נחשבת עתה כמטרה מוצהרת בתכניות לימודים.


ופה יש "אבל" גדול. אם מקומות העובדה דורשים בוגר חושב, יצירתי וביקורתי, איך יכולה מערכת שבוניה כל כולה על סטנדרטים לייצר בוגרים שכאלו? אם גם ביסודי, גם בחטיבה וגם בתיכון אני בוחן את כולם לפי אותן הבחינות, אז איך אני אקבל בוגרים חושבים? הצלחת המערכת נמדדת בציונים והמורים לא עוסקים בכך שהילדים יבינו- הם עסוקים בזה שהילדים יעברו בבחינות. כלומר, בתמונה שמרה בפרו' עמי וולנסקי להראות לנו בקרוס: מורה האומרת לאיינשטין הילד בכיתה - "אל תתחכם ואל תחלום - תגיד כמה זה 2*2?"


אגב, הקורס של פרופ' וולנסקי - פעם המשרד היה מנחה את המערכת איך לרכב על גמל:

מה שנקרא: לא נגענו...
הצעת לפתרון- דיון עומק אמיתי. לא שליפות מהמותן ולא סוכנן שינוי תורן.  


אי אפשר ללמד שתיים עשרה שנה לשנן ולעבור בחינות ופתאום לרצות שהם יחשבו! זה לא עובד ככה!!!


  

חינוך ילדינו - לאן פניך?

הביקורת על מערכת החינוך הישראלית אינה פוסקת לרגע. ובכל גל הביקורתי המצוי היום במודה- הרי מאמר מאוזן ושקול של  פרופ' עמי וולנסקי-  "מערכת החינוך של ישראל", (2007) הסוקר את מצב מערכת החינוך בישראל נכון לשנת 2005, תוך פילוחו למצב החינוך הקדם יסודי, יסודי, על יסודי, השכלה גבוהה ותוך התייחסות למצב החינוך במגזר החרדי ולמגזר הערבי.  

מערך החינוך הקדם יסודי, היסוד ועל היסודי נמצא בצומת מורכבת: מצד אחד מערכת הסטנדרטים שהשתלטה כמעט לגמרי על כל המערכת ומגיל גן טרום חובה מכינה את הילד למבחני בגרות אל מול הביקורות ההולכות וגוברות על שיטה זו כשהביטוי החזק ביותר לזה הוא מעבר לניהול עצמי. הדילמה היא חד- חד ערכית: מצד אחד כולם צריכים לעמוד באותם הסטנדרטים ומצד שני על כל אחד להתנהל בצורה שהוא בוחר.  המערכת מנסה, בנקודת מפנה זו שאליה מתייחס המאמר, למצוא סטטוס קוו חדש בין שתי תפיסות אלו ושאלתי היא מה עדיף: להניח למטוטלת למצוא איזון חדש או אולי לנסות ולמנף את הכישלון הברור היום לכל של הסטנדרטיזציה בארץ (אפרופו ""the Rise and the Price בדגש חזק על Price) ולעלות לדיון את הפיכת הסטנדרטיזציה למינימאלית תוך קביעה ש 30% מהתוכנית הם לימודי ליבה זהים לכולם, ויתר 70% מתוכנית הלימודים יקבעו ע"י בתי הספר עצמם לפי הצורך. האם הדרך הנכונה לטיפול במשבר היא מינורית או שהיא יכולה להביא לדיון מעמיק על מה רוצים אנו ממערכת החינוך- ולאן פני החינוך של ילדינו, תוך הגבלת יכולת התערבותם של הפוליטיקאים במערכת המקצועית.

ההתייחסות למערכת להשכלה גבוהה בארץ היא מורכבת, בעיניי, הרבה פחות. מאז נחקק "חוק המכללות", כמעט כל אחד הרוצה בהשכלה גבוהה, יכול להשיגה. נשאלות, כמובן, הרבה שאלות על גובה הסבסוד של הממשלה לחינוך גבוה. ישנן מדינות בהן החינוך הגבוה הוא חינם וסטודנטים שם אף זכאים למלגות קיום. המעבר לשיטה זו כשלעצמו במדינה בה אין כמעט משאבי טבע הוא בעיניי הכרח ולא מותרות- הרי המשאב היחיד שלנו הוא משאב הידע ויש לעודדו בכל דרך אפשרית. אבל, אם נאלץ לקבוע סדרי עדיפויות (הרי אי אפשר הכל ביחד)-  המצב בהשכלה הגבוהה בארץ במאקרו, כאמור, הוא סביר וכאן כרגע הוא המקום להניח למטוטלת למצוא את האיזון החדש ללא התערבות מאסיבית חיצונית.

באשר לבעיות במגזר החרדי והערבי- גם כאן מערכת החינוך היא הראי של החברה. אסתכן ואנבא- כל עוד לא יהיה פתרון כולל לבעיות של מגזרים אלו, מאין "תוכנית אב"- לא ניתן יהיה למצוא פתרון חלקי בתוך מערכות החינוך. לכן גם כאן, בדומה לחינוך הסטנדרטי, זוהי הזדמנות פז לפתוח את הבעיות לדיון מעמיק, לקבוע אבני דרך תוך ניטרול הפוליטיקאים כמה שניתן מלהתערב בהחלטות מקצועיות ולקיים תהליך אמיתי ולא סלוגנים פופוליסטיים בקמפיינים של בחירות.

ולסיכום- מדינה בעשור השני של מאה ה 21 חייבת חוקה. חייבת וזהו. יש אקסיומות שלא צריך להסביר. חייבים חוקה ושינוי שיטת הממשל שיובילו בהכרח לביטול מקצוע "עסקנות" וללידתו של מקצוע חדש- "מקצועיות".  

חוק חינוך חובה מגיל 3

מה יכול להיות טוב מזה? נראה כמו חלום שהתגשם - כבוד ראש ממשלת ישראל עומד מול המצלמות ומכריז על כך שכבר מהשנה הקרובה כל הילדים מגיל 3 יזכו להתחנך במערכת החינוך בחינם. כמה פלאשים צולמו, כמה קרדיט נלקח וכמה מהדורות חדשות צילמו ודיווחו? מי ספר... אבל ודאי לא מעט.

אבל, אמרנו חשיבה ביקורתית. וזה אומר שלכל מטבע, ולו הנוצץ ביותר יש עוד צד שלא תמיד מראים. אז מהו אותו צד?
למדתי פעם את עיקרון הבסיסי של משוואות מתמטיות שאומר שאם לא משנים משתנה אחד במשוואה (סה"כ התקציב), אבל מגדילים משתנה אחר (הוצאות על החוק חינוך מגיל 3) יצטרכו תמיד להוריד את הסכום הזה מהמשתנה השלישי במשוואה (תקציבים אחרים). ואכן כך.
הכסף למימון חוק חינוך חובה לילדי הרצליה פיתוח יבוא מקיצוץ רוחב מילדי (הורי יותר נכון) של קרית שמונה, באר שבע, דימונה, מעלות וכו'. כבר אתמול הודיעו על הפחתה באחוז של הנחה במס הכנסה לישובי הפרפריה שזכאים.

כמובן, פחות נעים לדבר על הצד השני על המטבע. אחרי שבקבוקי השמפניה נפתחו, מסיבות העיתונאים קוימו ואנחנו פה עם החישובים בגרוש האלו מנסים לקלקל את השמחה. נו נו נו. פרופ' עמי וולנסקי קרא לזה בשיעור אתמול "פער בשעונים"- השעונים של פוליטיקאים מתקתקים בקצב מהיר הרבה יותר משעונם של אנשי מקצוע- יש בחירות וצריך להציג תוצאות.

חבל רק, שכשמלבישים את התינוק החדש שנולד בבגדי פאר ויוקרה כדי להציגו לכל המשפחה, לא דואגים לשום דבר, פרט לבגדים ממותגים, כאמור, וזויות צילום נכונה.
הרי אחרי הכל, לכל תינוק כזה (או לכל חוק כזה) יהיו חיים משלו. אחרי החגיגות והשמפניות הוא צריך לגדול ולחיות...  

האם רק המורה אשמה?

להלן כמה תובנות מהשיעורים האחרונים (ומרתקים עבורי) בקורס "מדעי החינוך במאה ה 21" עם פרופ' דוד חן.  הילד אינו נולד "לוח חלק"- אלא הוא בעצם סוג של שילוב של תורשה (התפתחות ביולוגית בהקשר הגנטי) עם השפעת הסביבה.

אם כן, השפעת המורה על ילד היא חלק אחד בלבד מתוך פאזל שלם: גנטיקה, השפעת הסביבה בבית, חברים, טלויזיה ומחשב (איך לא) וגם מורה. אני מדגיש שוב, גם קצת המורה. והכוונה היא ל "גם" - לא נתנער מאחריות וגם ל "קצת" - ההשפעה של מורים היא מוגבלת.

אחת התיאוריות המשמעותיות ביותר שיכולה לסייע בהבנת תופעה זו היא  התיאוריה הקוגניטיבית  של ז'אן פיאז'ה - ביולוג  שוויצרי שגילה את תורת ההתפתחות בשלבים.  המהות בהקשר שלנו היא שמעל מחצית הלומדים לא מגיעים בהתפתחותם משלב האופרציות הקונקרטיות לשלב התפעולים הפורמאליים ולכן השימוש במרחב גדול יותר במיומנות חשיבה אינו מתאפשר להם כלל. כלומר, להרבה מאוד תלמידים קשה מאוד לחשוב על בעיות היפותטיות מופשטות מסיבות התפתחותיות.

סיכום: השפעת המורה על הילד היא חשובה וברוכה. אבל, בוא נזכור כולנו (משרד החינוך, מורים והורים)- השפעת המורה על הילד היא לא היחידה ולא כל יכולה! תיאום ציפיות פשוט...

ושוב, אל תבינו לא נכון - על המורים להשתדל ולנסות להיות מורים לחיים. אבל לא הכל בידם!


מקורות:

Piaget, J. (1967), Six psychological studies, New York: Doubleday

עבודת הסמנריון או מחקר פעולה המשך

ובכן הגענו גם לכאן, לסמסטר האחרון. בחרנו נושא לעבודת הסמנריון, -שינוי הוראה בתחום מדעים למתוקשבת בצורת מחקר פעולה. לפי הספרות, מחקר הפעולה הוא דבר נפלא- הוא נובע מהצורך בשטח ואינו הולך, כמקובל בד"כ במחקר מהתיאוריה למטה אל השטח, אלא מתחיל מקושי כלשהו של החוקר ועולה כתיאוריה למעלה (מהפרט אל הכלל). אם כן, בכך התמקדנו- להבין מהו מחקר פעולה, איך עובדים ומה צריך לעשות...

וכאן שוב המשפט שחוזר שוב ושוב בלוג- חשיבה ביקורתית. ומה מסתבר? שכל מה שאנחנו עושים כדי לתקשב את השיעורים: שילוב סרטונים, משחקים מתוקשבים, כתיבת מערכים מחדש, ראיונות עם הילדים, עריכת תצפיות- כל זה הוא בגדר "secondary target" בלבד. המהות קצת הלכה לאיבוד.

מדוע? מהי אם כן, המטרה העיקרית "primery target"? הרי "ההברקה"- כל האמצעים שהזכרתי, כמה שלא יהיו במודה, לא משנים את העיקר- את סוג הפדגוגיה. כלומר, כל האמצעים המתוקשבים ימשיכו את פדגוגיה המסורתית בה המורה מעביר ידע (מנסה לפחות), רק כעת בשילוב תקשוב. אבל התובנה הראשית היא שצריך להעביר את הלמידה לילדים, לתת להם לעשות, ליצור, לחשוב, לטעות, לחקור ולגלות. כלומר צריך להפוך את התפיסה עצמה. אחרת, כאמור, נקבל את התפיסה ההנדסית שוב, רק בשילוב תקשוב.
הנה קישור לסרט מאוד מענין שהוצג בערוץ 10 השבוע על חינוך בפינלדנד:

התובנה מהסרט היא אותה תובנה: כשהילדים עושים בעצמם, מתנסים בכיף בדברים שהם בוחרים והמורה לא בא להעביר שיעור, אלא הוא שם כדי לכוון ולתווך - אז קורה הפלא בחינוך! הילד פשוט מבין. קצר ולעניין. ואז, לא משנה איך אתה בוחן אותו: מיצ"ב או בחינות OECD - הוא פשוט מבין וזהו. ואז זוכים במקומות הראשונים בעולם.

אגב, המטרה היא לא זכייה בפרסים (למרות שזה בטח נחמד). המטרה היא לתת חינוך טוב לילדינו.

מחיר ההרפתקאות בחינוך

בקורס סוגיות במדיניות החינוך קראתי את המאמר של פרופ' עמי וולנסקי הנקרא: 

"   (2007):The Rise and the Price of the Standards Movement"

המאמר בוחן את נושא הסטנדרטיזציה בחינוך בעיקר בארה" ב ובאנגליה החל מסוף שנות השמונים. אחד הדברים הבסיסיים בחשיבה הביקורתית היא תובנה שלכל דבר יש מחיר. החינוך בראשיתו היה לנחלתן של האליטות בלבד ובמשפט אחד- הוא נתן הרבה מאוד למעטים מאוד. במאה ה 20 הכללים השתנו והחינוך הפך בהדרגה לנחלתם של הכלל ולטעת המבקרים שהביאו לסטנדרטיזציה, הדבר פגע במצוינות ובהישגים (כמו למשל כמות הזוכים בפרס נובל) והתחיל לתת מעט מאוד לרבים מאוד. הביקורת טענה רבות נגד שיקול הדעת של המורים בנושא הקוריקולום ובחיבור לשיטות ההנדסיות של טיילור אמרו שאם מודדים את זה, אז ניתן גם לשלוט בזה.  המקור של "האידאה", יש לציין, הגיע מהמזרח, ללא התייחסות להבדלים תרבותיים משמעותיים מאוד שבין המזרח לבין המערב.

הרציונאל במאקרו היה הכתבת כללים אחידים (סטנדרטים) ע"י הממשל החינוך המרכזי לתוך בתי ספר באמצעות בחינות וקביעת קריקולום אחיד לכולם. הרעיון היה לייצר באמצעות כך תחרות בין בתי ספר כמנוע לקידום מערכת החינוך. כותבי הביקורת בדרישה לסטנדרטיזציה הציגו את עצמם לממשל ולציבור במכתבים ששיגרו (בצורה עקיפה ואקדמית, כמובן) כמצילי מערכת החינוך הלאומית שעוד שנייה ונופלת לתהום והצליחו להפחיד את מקבלי ההחלטות. כתוצאה מזה התבצעו רפורמות משמעותיות מאוד לטובת הסטנדרטיזציה של מערכת החינוך (בארה"ב ובאנגליה ולאחר מכן גם בישראל) ותקציבים גדולים זרמו לטובת העניין למערכת.

ומהו מבחן התוצאה? בעייתי ביותר. לאמור- חל שיפור מינורי מאוד בשכבת גיל אחת בלבד.   החלום של "החינוך הנהדר" שהוצג  התגשם והפך לבערך כלום. אפס, פסיק אפס משהו. ואם נוסיף למשוואה גם את  מורים המתוסכלים שעברו משבר אמון קולוסאלי עם המערכת והוצגו לכל כאשמים עיקריים, אז התוצאה בכלל היא שלילית.  המחיר (the Price) עבור הרפתקת הסטנדרטיזציה בחינוך היה גבוה מאוד והעלייה (the Rise) הייתה אפסית כמעט. ההר הוליד עכבר.

מסקנה אישית- בחינוך אין ולא יכול להיות "משיח" אחד שיודע. שראה משהו (כמו סטנדרטיזציה) איפשהו (במזרח) וזו מהיום האמת האבסולוטית ובפקודה. מי שלא מבין (בחוצפתו הרבה) שזו "הפניקיאה" המרפאה בדרך נס כל חולי במערכת החינוך מוכרז ככופר עם כל התוצאות הכרוכות. לדעתי, התובנה של החברה שהיא עוד לא יודעת איך להעניק לכולם חינוך איכותי שקיבלו פעם רק האליטות -  עדיפה הרבה יותר על תמימות לחשוב (ויותר גרוע ליישם) פתרונות קסם למיניהם. בשפה פשוטה: עדיף לא לעשות שינויים מלעשות שינויים רעים.

העומק שבמשחקי מחשב - הטקסונומיה של ט. מלון

במסגרת הקורס על שילוב משחקים מתוקשבים עם פרופ' מיקי רונן קראתי מאמר מאוד מעניין של

 (Malone& Lepper (1987 שנכתב  במסגרת עבודת הדוקטורט  באונ' סטנפורד. המאמר מדבר על מה, בעצם, הופך את המשחק במחשב לאהוב כל כך. איך מבודדים את הדבר הספציפי הזה שהוא האחראי למוטיבציה ואיך נוכל להשתמש בתובנות אלו כדי להפוך את הלמידה למעניינת.

החוקרים לקחו 2 משחקי מחשב, פירקו אותם לגורמים ובדקו מהם הדברים הגורמים למחשק להיות מעניין (ניפוץ לבנות, צלילים וכו') ופיתחו טקסונומיה מלאה לפיה מנתחים היום משחקי מחשב לימודיים. 

אבל, אמרנו חשיבה ביקורתית. אז מה התובנות?

כשלעצמו- גאוני. הרי אנחנו מתקשים מאוד למקד ולומר למה בדיוק אנחנו אוהבים או לא אוהבים משהו. לקחת את התחושות המערפלות הללו ולתרגם אותן למתמטיות כמעט. השאלה שלי היא מדוע לא המשיכו לחקור את זה, למשל: מה בדיוק גורם לנו לקלוט מידע יותר טוב דרך מצגת ממוחשבת מאשר דרך הרצאה פרונטאלית? מה בדיוק בפייסבוק (מרשם ממש) מעלה אותו כל כך מעל מתחריו? 

והכי חשוב, איך נשתמש בתובנות הללו כדי לגרום לילדים ללמוד ברצון, עם מוטיבציה ובכיף?

מקורות:

Malone, T. W., & Lepper, M. R. (1987). Making learning fun: A taxonomy of intrinsic motivations for learning. In R. E. Snow & M. J. Farr (Eds.), Aptitude, Learning and Instruction III:Conative and affective process analyses (pp. 223-253). Hilsdale, NJ: Erlbaum

מחקר פעולה

בסמסטר שעבר (קיץ תשא"ע) למדנו קורס בהערכת טכנולוגיות ידע עם ד"ר ליאת אייל. שם למדתי לראשונה על מחקר איכותני מסוג מחקר פעולה שאחת ההגדרות שלו היא  "תהליך החקירה המבוצע על ידי איש מקצוע על עבודתו, במהלך עבודתו המורכב מהשלבים: תכנון, פעולה, תצפית ורפלקציה (הערכה) של הפעולה לשם תכנון מחודש של הצעד הבא"  (Lewin, 1952).

אחד ממאפייני מחקר הפעולה הוא שבמרכזו עומד ידע המעוגן בפרקטיקה ולמידה מתוך הניסיון. הדבר מאוד מצא חן בעיניי, לאור היותו מעשי ובגלל שהתחלתו היא בבעיה הקיימת אצל החוקר. את עבודת הסמנריון החלטנו (עם השותפה שלי אביבה) לעשות בצורת מחקר פעולה על שינוי ההוראה של אביבה כמורה למדעים להוראה מתוקשבת.
אני רואה בכך סוג של סיכם של כל לימודי התואר: שילוב תקשוב בהוראה כדרך להפוך אותה לקונסטרוקטיביסטית. שילוב של מיומנויות דיגיטאליות (החלק המעשי של התואר) עם התיאוריות "הילד במרכז" (החלק העיוני של התואר) בדרך של פתרון בעיה אמתית  הקיימת למורה בשטח. הקושי שבמרכז המחקר הוא להמחיש לילדים את הנושאים בדרך הפרונטאלית ומערכי השיעור יהפכו למתוקשבים כדי לעשות זאת טוב יותר.

הדרך של סמנריון כמחקר פעולה נראית לא פשוטה בכלל.   אולי היה קל יותר לקחת שאלונים רגילים של מחקר כמותי או לאפיין אתר חינוכי כלשהו. אין לדעת.
אסיים את הפוסט בציטוט של אלדוס האקסלי שהתחיל את השיעור הראשון של ד"ר אייל בקורס:
"הניסיון איננו מה קורה לאדם, אלא מה שהאדם עושה עם מה שקורה לו".

לא תאמינו - מילה טובה על המערכת (חינוך)

כמות הביקורת על מערכת החינוך היא עצומה. מי לא מבקר את המערכת: הורים (כולנו), ילדים עצמם, מורים, מנהלים, פוליטיקאים ועוד. זה מאוד במודה - לבקר את המערכת, סוג של "בונטון". 
בואו נתבונן  באופן ביקורתי.


פרופ' דוד חן הביא בשיעור נתון מעניין באשר לתרומת המשפחה לחינוך הילד: חוקר מניוזלנד ביצע מטה מחקר- אסף את כל המחקרים בחינוך והוא בדק מדגם של 80 מיליון ילדים (ממש יכולת הכללה יוצאת דופן).

יצא שכ 55% מיכולות והישיגי הילדים נובעים מהמשפחה. לאמור, יותר מהמחצית!

כלומר, חברים יקרים, לפני שאנו מעבירים ביקורת על המערכת- בוא נתבונן בראי ונבדוק איך אנחנו מחנכים את ילדינו שלנו ועם איזה מטען אנו שולחים אותם לבית הספר. 

ג'אן דה לה פונטיין באחד ממשיליו  שואל (באמצעות אחת הדמויות)- האם לפני שמעבירים ביקורת על מישהו אחר לא שכחנו להתבונן במראה ולראות שאולי  אנחנו הם אלו שצריך לבקר?

רשמתי בגוגל את מילות החיפוש "ביקורת על מערכת החינוך". ככה, בגרשיים, שיציג רק את הערך המלא של הביטוי. הוצגו 30,600 תוצאות.

לסיכום:אין ספק- המערכת רחוקה משלמות. אבל עד כמה, אנחנו הלקוחות שלה, קרובים לשלמות הזו?

נגיד את האמת לפחות לעצמינו.

מהות החינוך- מהי?

אחד הקורסים הנלמדים בסמסטר האחרון הוא "מדעי החינוך במאה ה-21" עם פרופ' דוד חן. זהו, בעיניי, אחד הקורסים המסכמים של התואר, משהו כמו קורס "ראיה אסטרטגית של מנהל" שסיכם את התואר הראשון שלמדתי במנהל עסקים.

הנקודה של דוד חן היא שבכל המקצועות בעולם (גם במדעי החברה וכמובן במדעי הטבע) קיימים חוקים ברורים לכולם. לכל המדינות ולכל השפות. כללים ברורים ומקובלים על כולם. הכאוס היחיד שקיים הוא בחינוך. לא ברור מה רוצים מהילד, איך עושים זאת, מי במרכז, למה זה טוב, מי מחליט וכו' וכמובן, הציונים שלפיהם כולנו נמדדים.
האם ניתן לקיים דיסציפלינה כלשהי ללא כללים? כנראה שלא. אז אולי דוד צודק ובמקום הריצה המטורפת ל "איך עושים" נשב ונחשוב קודם מה עושים?

בואו נקבע מערכת חוקים אחידה: מה צריך להיות, כמה ילדים בכיתה, מה הילד צריך לדעת, מי מלמד אותו ואיך, כלומר נקבע שחמש ועוד שתיים שווים לשבע. אבל תמיד שווים לשבע, בכל מדינה ואצל כל מורה, אצל כל מנהל מחוז (כמה מיוחד ונפלא שהמחוז שלו לא יהיה ובכמה הוא יותר טוב ממחוז שכן).

אבל, פראקטית, זה מאוד קשה לעצור ולחשוב. בייחוד שקובעי המדיניות הם לא תמיד... כמובן שהם מצוינים (אל תבינו לא נכון -מחילה), אבל ודאי יש עוד יותר מצוינים. פרופ' חן כותב על זה בצורה יותר חריפה בהרבה " אינכם מבינים בחינוך? אתם יכולים להיות ראשי ועדה" (2011).

שורה תחתונה: מאוד חשוב לבנות בית. לחפש איפה, לדאוג מי הקבלן שיבנה ואיך נרהט, מי השכנים וכו'.
אבל, בואו נשאל תחילה:

מה רוצים דיירי הבית? 



קורס מקוון - תובנות

בדור השלישי של הלמידה מרחוק הפכה התקשורת לתקשורת באמצעים המאפשרים קשר קול דו-כיווני בין הלומד למורה ובין הלומד ללומדים אחרים. למידה משולבת מחשב, נעזרת באמצעי קשר חדשים כמו: פורומים, צ'אטים, עבודה משותפת ודיון על מדיה משותפת, לוחות אינטראקטיביים ועוד, עבודה באמצעות "כיתה וירטואלית" המאפשרת שילוב אודיו ווידאו. רשת האינטרנט ודור חדש של יישומי תוכנה הפכו את הלמידה מרחוק למודל למידה איכותי וגמיש נטול אילוצי זמן ומקום, העושה שימוש במגוון של טכנולוגיות תקשוב, מתודולוגיות לימוד, שיתוף פעולה מקוון והנחיה מודרכת. קורסים ללמידה מרחוק מכונים גם קורסים מקוונים     (on-line), וירטואליים או מתוקשבים  (E-learning) .   

כפועל יוצא של אפשרות הנגשת השכלה להמונים, התפתחו במהירה אוניברסיטאות וירטואליות ואף נמצא כי הטכנולוגיות החדשות מאיימות על קיומן של אוניברסיטאות המחקר מסורתיות ודורשות מהן שינוי מעמיק בשרותי ההוראה והשירותים האדמיניסטרטיביים   (Dede, 2010).   

עד כאן נראה הכל "ורוד וממלכתי". אבל, האם הלמידה מקוונת מתאימה לכל נושא כמו שהיא?  האם היא מתאימה לכולם?

תובנות אישיות מקורס מקוון בשיטות מחקר: תחילה חשבתי שקורס כה מורכב עדיף ללמוד פרונטאלית. עם הזמן הגעתי לתובנה, שהאמת היא, כנראה, באמצע. כלומר, כן- אפשר, אבל:

1. כמות השיעורים הפרונטאלית תוכננה בתחילה לאחת ועלתה (בגלל הבקשות של סטודנטים ל 2) ולדעתי צריכים להיות כ 4 שיעורים (אחד מקוון ואחד פרונטאלי- תרגול).

2. זה לא מתאים לכולם, לכן יש לאפשר לסטודנטים בחירה בין מקוון לפרונטאלי.

3. הייתי עושה אחרת את שיחת תיאום הציפיות בתחילת קורס מקוון.

שורה תחתונה- אפשר, אבל קצת אחרת.

אגב, בפרספקטיבה הסטורית למידה מרחוק ("השכלה בכתב" ) החלה בסוף המאה התשע עשרה והתפתחה בהתאם לטכנולוגיית העברת המידע הזמינה בכל תקופה, כאשר הדור הראשון של למידה מרחוק  (מהמאה ה-19) אופיין בהתכתבות באמצעות הדואר. לאמור, הטכנולוגיה (דואר, רדיו, TV, אינטרנט) הם כלים של הפדגוגיה הזו.

כאמור, מי מכשכש בזנב של מי? 

המורה, שחקי אותה!

הציטוט המפורסם של אפלטון אומר שהנער ילמד לא מתוך כפייה, אלא מתוך משחק. אין ויכוח.
שאלה: למה שגם המורים לא ילמדו דרך משחקים? 

אנשים, כידוע, מפחדים משינויים. חלק מהמורים חוששים משימוש בטכנולוגיה. אז למה לא לקחת את השתלמויות "המאיימות" בנושא תקשוב ולהפוך אותם למשחקי מחשב? הרי הטכנופוב הגדול ביותר שיהיה, גם הוא אוהב לשחק במחשב...
האם אפשר יהיה מכך להרווים שני דברים: גם נקל על המורים וגם הם עצמם כשיעבירו את החומר לילדים יעשו זאת בצורת משחק? אולי...
במאמר  "שילוב משחק בלמידה - למידה בדרך חוויתית" כותבים ד"ר י. פריש ות. יהושוע ממכללת שאנן על תרומות אפשריות של שילוב משחקים בהוראה. חיפשתי, לאור זאת, על שילוב משחקים להחיית מורים, ולא כל כך מצאתי.

ואז, שוב, חזרתי למטרת הבלוג - חשיבה ביקורתית. והרי תובנה אישית: "מצידו השני של השולחן" גם מורה, גם מרצה וגם פרופסור מתחיל להתנהג כתלמיד. הכשרתו והשכלתו אינן רלוונטיות להתנהגות זו. ולכן, עליי להתייחס למורה כמו לכל לומד, ואם כל לומד אוהב לשחק, אותם כללים חלים גם על המורים. אזי, אפשר להציג כל דבר חדשני  כמשחק (אפילו לבנות משהו פשוט ב HTML) ולהעביר את הלומדים חוויה כיפית של הצלחה.

ולסיכום, להלן סרטון על משחקים למורים בבתי"ס ייסודיים לדוגמא:

 

if you can't beat them, join them

מי לא שמע מפיהם של הורים ומורים לאחרונה את המשפט "הילדים האלו כל היום מול המחשב בפייסבוק! זה ממש נורא"...?
להלן שני משפטי הצגה אודות 'החייה הנוראית הזו" -
פייסבוק ( Facebook) הוא אתר אינטרנט המופעל על ידי חברה אמריקאית, המהווה את הרשת החברתית המקוונת הגדולה בעולם, הכוללת למעלה מ-750 מיליון דפי משתמש. האתר הוקם על ידי מארק צוקרברג, סטודנט בשנת 2004 , וכיום נמצאות בבעלותו 24% ממניות החברה. בתחילה התאפשר רק לסטודנטים מהרווארד להצטרף לרשת, אך בשנת 2006  היא נפתחה לכלל הציבור (ויקי, 2011).

נחזור, אבל, לכותרת הפוסט. המשמעות, באנגלית תקינה, היא:
"If your adversaries are stronger  than yourself, it is better to join the adversaries
 והתרגום שלי, לצורך העניין שלנו הוא "אל תהיה צודק, תהיה חכם", כפי שהגה את זה יהודי חכם בשם אהרן שמי (סופר) ז"ל. אומנם, הוא דיבר על התנהגות בכביש, אבל הפייסבוק לצורך העניין הוא כביש מאוד מהיר לעבר האי נודע.

אזי, פראקטית, מוריי ורבותיי, הילדים שלנו שם. רוצים אנו בכך או לא. נצרח, כאות מחאה (מחאה אגב היום במודה) צרחה חזקה וצודקת. וכעת, אחרי שצרחנו, ננשום ונרגע. נעבור מ "מוציו" אל "ראציו".
אם מדובר ברשת כלל עולמית והילדים רצים לשם, אולי נהפוך את "האויב" ל "אוהב"? אולי ננסה להשתמש בפייסבוק ללמידה?
קיימת,  אומנם, דילמה בנושא של שימוש בפייסבוק כסביבת למידה וזאת בגלל שאסור לילדים מתחת לגיל 13 לפתוח פרופיל אישי.  מה עושים?
הפתרון האפשרי (שגובש במהלך השיעור בהיבטים גלובאליים של תקשוב עם ד"ר חגית מישר -טל  בכיתה) הוא לבקש מהילדים  הקטנים לפתוח פרופיל משותף עם ההורים, תוך קבלת אישור בכתב מכל הורה והורה. 

אם כן, הסיכום: בעבודת התזה ננסה לבדוק (אני והשותפה שלי גלית ורדי) איך למידה באמצעות הפייסבוק יכולה לתרום ללומדים בכלל ולפיתוח חשיבה יצירתית בפרט. הרעיון, אגב, הוא שלה.

מבטיח לשתף בתובנות.

מהו המינוס שבפלוס?

בתחילת המאה ה-21 שימוש בתקשוב במערכות חינוך הולך וגובר. השילוב של התקשוב בהוראה מאפשר חזרה לערכי הפדגוגיה הקונסטרוקטיביסטית המושתתים על עקרונות של דיואי, ויגוצקי ועוד שהוחלפו במהלך המאה-20 בתפיסה ההנדסית של טיילור. "בעל הבית" שלנו - פרופ' דוד חן (ראש המגמה לחינוך במרכז ללימודים אקדמיים) טוען שביכולתה של הלמידה המתוקשבת לשנות את פני מערך ההוראה והלמידה ולהעניק נופך ייחודי בעל מאפיינים ועקרונות שאינם אפשריים ליישום בלמידה המסורתית (חן, 2007). 

אבל, אמרנו, הבלוג הוא על חשיבה ביקורתית. אז בואו נדבר על החסרונות. הבעיה הגדולה ביותר בעיניי היא סלבנותם של "בעלי הבית"- פקידים בכירים במשרד האוצר שנותנים כסף לחגיגה בתקשוב בכלל ולתוכנית הלאומית לתקשוב בפרט. 600 מיליון ש"ח, תסכימו, זה לא מעט. יום יבוא והחשב הכללי או ממונה על התקציבים באוצר או חשב במשרד ראש הממשלה (או עוד מישהו ששכחתי כאן, מחילה) יתעוררו ויבקשו הישיגים.
ומהם ההישיגים בימינו? נכון, ציונים.
בהרבה מדינות ניסו למדוד את זה. לא הצליחו. קשה למדוד הישגים בחינוך בפרקי זמן קצרים. ועוד להוכיח קשר סיבתי בין השקעה בתקשוב לבין ההישגים.  

ומה יקרה אז? האם "הגנרלים" לא יגידו -הבנו אתכם, ויקחו את הכסף למשהו שאפשר להציג בבחיורות        (כמו קן רכבת, כביש או בנין)? אתן דגומא מניסיוני. מפעל הפיס מקצה מדי שנה לכל רשות מקומית סכום כסף להשקעה בחינוך. אפשר לקנות מחשבים, לבנות בנינים וכו'. נחשו מה קורה? רוב ראשי הרשיות לקחו את הכסף לבניית מבנים. למה? כי את המבנים כולם רואים. וכמה בוחרים רואים מחשבים במעבדה בבית ספר?
ושוב, אני לא מאשים אותם. השיטה לא טובה.

אז מה הפתרון? תיאום נכון בציפיות. אנשי החינוך צריכים לומר למחלקי התקצייבם את האמת. את כולה. לא על יד ולא בערך.התוצאות לא יגיעו בקרוב. אבל הם יגיעו.  ובהזדמנות לשנות את השיטה. מנכ"ל משרד האוצר לא צריך לעשות טובה לשר החינוך ולתת לו תקציב לתקשוב. אסור שהשיקול הזה יהיה פוליטי.
אבל זה, כאמור, לפוסט אחר- שינוי שיטת הממשל...

התוכנית הלאומית לתקשוב

בעקבות הביקור של רוני דיין בשיעור והצגתו את התוכנית, אתחיל עם הדברים הטובים. מאורגן, מסודר, למדו מניסיון שהצטבר. יפה, לא? אבל, אמרנו חשיבה ביקורתית. בשביל זה הבלוג.

הבעיה הגדולה ביותר לדעתי, היא תמיכה טכנית בציוד ובמורים. "דיבורים גבוהים" מתרסקים פעמים רבות בסלע המציאות. דוגמא: עיר קטנה כמו נהריה. טכנאי בחצי משרה(!) ל 8 בתי ספר ייסודיים. להמשיך? אמשיך: משרה מלאה בישראל היא 186 שעות חודשיות, כלומר חצי משרה בתרגום לשבוע היא... 23 שעות. נחלק ל 8 בתי ספר ונקבל - 2.9 שעות לשבוע לכל בית ספר. נחלק בערך ב 50 מורות ונקבל 3.5 דקות לכל מורה. ואם התקלקל משהו והטכנאי צריך לסדר אותו? כמה זמן יישאר אז?

אומר מאיפה (לדעתי, שוב) הבעיה נובעת. מנהלים גדולים, כשהם מסיימים פרויקט גדול, לא פנויים נפשית לבעיות קטנות. הם רואים את זה כהצקה- תראו בנינו לכם בנין מפואר, ואתם מתחילים עם שאלות קטנות (איפה הדלת?). אתם לא רואים עד כמה הבנין יפה, איזה יופי של מצגות הכנו וכמה קרדיט לקחנו? אל תציקו... אמרנו לכם כבר, יש טכנאי בחצי משרה דרך רשות מקומית.. מה עוד אתם רוצים?


עצוב...
אז מה הפתרון? לדעתי, להיות יצרתיים. ללכת לרשות מקומית ולדרוש להגדיל את משרת הטכנאי, למשל. לבקש מכל הורה בביה"ס לשלם עוד 50 ש"ח בשנה ומשם לממן טכנאי לביה"ס. אבל לא לתת לזה ליפול בגלל הדברים "הקטנים". חבל, הרי מתי פעם הבאה נקבל מקרנים וניידים לכל כיתה?

כל אדם הוא רק אדם...

 הרי לכם 2 מחקרים מרתקים ממש. מרתקים (אותי, לפחות) לרמה שאתה לא קורא אותם כי דר' יונה מילר ביקשה בקורס שיטות מחקר (ככה אבל התחלת, ביננו). אתה ממשיך לקרוא כי זה מדבר אלייך.

כמה האדם נתון להשפעת החברה? האם ההחלטות שאנו מקבלים ביום- יום הם באמת שלנו? הרי לכם סרטון (ממש קצר, מבטיח) הניסוי של אש (לחץ חברתי על קבלת החלטות).

מדהים, נכון? אדם רואה בעיניים שלו פתרון אחד, אבל הלחץ החברתי גורם לו לומר משהו מנוגד. הדחף הראשוני (שוב, שלי לפחות) הוא לומר "אני לא הייתי נכנע, אני הייתי ממשיך עם האמת שלי..." בטוחים? עם יד על הלב, האדם הוא ייצור חברתי והוא מושפע מהחברה. 

תובנה אישית ראשונה- קודם כל מודה אני כי הדבר קיים. אני מושפע מהחברה. עכשיו (הבלוג, זוכרים הוא על חשיבה ביקורתית) אחרי הודעה זו, כל פעם שאקבל החלטה כלשהי, וכמעט כל החלטה הרי מושפעת מהחברה, אחשוב שוב כמה אחוזים בהחלטה הזו הם שלי וכמה של החברה. ואז, אולי, אחליט אחרת.   

אבל, זוכרים, הבטחתי 2 מאמרים. הנה קיום ההבטחה.  הניסוי של מלגרם (חשמל).

איך ניתן לגרום לאדם (או לאומה אירופאית גדולה ומתורבתת - הגרמנים) בפרק זמן אפסי להפוך למשהו אלים ולא אנושי?
מסתבר, מהניסוי, לא כל כך קשה. בסה"כ תלחיץ את האדם, תפגין סמכותיות, תגיד לו שהאחריות היא שלך ואדם נחמד מן השורה הופך לך ברגע למחשמל תלמידים בפוטנציה... ממש מצמרר...

תובנה אישית שנייה- שום מטרה (נעלה ככל שתהיה) לא מקדשת את האמצעים. הערכים הם אוניבסאליים (10 הדיברות, הכוונה). האחריות על מעשיך היא תמיד שלך, ולא משנה אם אומרים לך שמישהו אחר לוקח אותה על עצמו. אל תתפתה לזה. ערכי האנושות הם אוניברסאליים: היו ונשארו. זה תמיד רע - להכאיב למישהו אחר. ולא משנה מה "המטרה הקדושה" ומי אומר לך "רק תעשה, האחריות היא שלי".
בכל התקופות בהסטוריה הידיים של שולחי התליינים  היו תמיד נקיות (לדעתם). לא הם עשו את העבודה המלוכלכת. מצד שני,המצפון של התליינים שנלחו,  הוא תמיד נקי (לדעתם). הרי הם לא החליטו. הם רק עשו- ביצעו את הפקודה. החליט מישהו אחר.   כבר ראינו אמפירית (בשנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת) לאן זה הוביל.

סיכום אחד לשתי תובנות קודמות- יכולת החשיבה הביקורתית בה התברך האדם היא כלי עצום. מסכים, לא תמיד קל ונוח להשתמש בו. אבל, כמו שאמר קונפוציוס, "אדם אציל  לא יחפש בחייו דרכים קלות".