מי לא שמע מפיהם של הורים ומורים לאחרונה את המשפט "הילדים האלו כל היום מול המחשב בפייסבוק! זה ממש נורא"...? להלן שני משפטי הצגה אודות 'החייה הנוראית הזו" - פייסבוק ( Facebook) הוא אתר אינטרנט המופעל על ידי חברה אמריקאית, המהווה את הרשת החברתית המקוונת הגדולה בעולם, הכוללת למעלה מ-750 מיליון דפי משתמש. האתר הוקם על ידי מארק צוקרברג, סטודנט בשנת 2004, וכיום נמצאות בבעלותו 24% ממניות החברה. בתחילה התאפשר רק לסטודנטים מהרווארד להצטרף לרשת, אך בשנת 2006 היא נפתחה לכלל הציבור (ויקי, 2011).
נחזור, אבל, לכותרת הפוסט. המשמעות, באנגלית תקינה, היא:
"If your adversaries are stronger than yourself, it is better to join the adversaries
והתרגום שלי, לצורך העניין שלנו הוא "אל תהיה צודק, תהיה חכם", כפי שהגה את זה יהודי חכם בשם אהרן שמי (סופר) ז"ל. אומנם, הוא דיבר על התנהגות בכביש, אבל הפייסבוק לצורך העניין הוא כביש מאוד מהיר לעבר האי נודע.
אזי, פראקטית, מוריי ורבותיי, הילדים שלנו שם. רוצים אנו בכך או לא. נצרח, כאות מחאה (מחאה אגב היום במודה) צרחה חזקה וצודקת. וכעת, אחרי שצרחנו, ננשום ונרגע. נעבור מ "מוציו" אל "ראציו". אם מדובר ברשת כלל עולמית והילדים רצים לשם, אולי נהפוך את "האויב" ל "אוהב"? אולי ננסה להשתמש בפייסבוק ללמידה? קיימת, אומנם, דילמה בנושא של שימוש בפייסבוק כסביבת למידה וזאת בגלל שאסור לילדים מתחת לגיל 13 לפתוח פרופיל אישי. מה עושים?
הפתרון האפשרי (שגובש במהלך השיעור בהיבטים גלובאליים של תקשוב עם ד"ר חגית מישר -טל בכיתה) הוא לבקש מהילדים הקטנים לפתוח פרופיל משותף עם ההורים, תוך קבלת אישור בכתב מכל הורה והורה.
אם כן, הסיכום: בעבודת התזה ננסה לבדוק (אני והשותפה שלי גלית ורדי) איך למידה באמצעות הפייסבוק יכולה לתרום ללומדים בכלל ולפיתוח חשיבה יצירתית בפרט. הרעיון, אגב, הוא שלה.
בתחילת המאה ה-21 שימוש בתקשוב במערכות חינוך הולך וגובר. השילוב של התקשוב בהוראה מאפשר חזרה לערכי הפדגוגיה הקונסטרוקטיביסטית המושתתים על עקרונות של דיואי, ויגוצקי ועוד שהוחלפו במהלך המאה-20 בתפיסה ההנדסית של טיילור. "בעל הבית" שלנו - פרופ' דוד חן (ראש המגמה לחינוך במרכז ללימודים אקדמיים) טוען שביכולתה של הלמידה המתוקשבת לשנות את פני מערך ההוראה והלמידה ולהעניק נופך ייחודי בעל מאפיינים ועקרונות שאינם אפשריים ליישום בלמידה המסורתית (חן, 2007).
אבל, אמרנו, הבלוג הוא על חשיבה ביקורתית. אז בואו נדבר על החסרונות. הבעיה הגדולה ביותר בעיניי היא סלבנותם של "בעלי הבית"- פקידים בכירים במשרד האוצר שנותנים כסף לחגיגה בתקשוב בכלל ולתוכנית הלאומית לתקשוב בפרט. 600 מיליון ש"ח, תסכימו, זה לא מעט. יום יבוא והחשב הכללי או ממונה על התקציבים באוצר או חשב במשרד ראש הממשלה (או עוד מישהו ששכחתי כאן, מחילה) יתעוררו ויבקשו הישיגים. ומהם ההישיגים בימינו? נכון, ציונים. בהרבה מדינות ניסו למדוד את זה. לא הצליחו. קשה למדוד הישגים בחינוך בפרקי זמן קצרים. ועוד להוכיח קשר סיבתי בין השקעה בתקשוב לבין ההישגים.
ומה יקרה אז? האם "הגנרלים" לא יגידו -הבנו אתכם, ויקחו את הכסף למשהו שאפשר להציג בבחיורות (כמו קן רכבת, כביש או בנין)? אתן דגומא מניסיוני. מפעל הפיס מקצה מדי שנה לכל רשות מקומית סכום כסף להשקעה בחינוך. אפשר לקנות מחשבים, לבנות בנינים וכו'. נחשו מה קורה? רוב ראשי הרשיות לקחו את הכסף לבניית מבנים. למה? כי את המבנים כולם רואים. וכמה בוחרים רואים מחשבים במעבדה בבית ספר? ושוב, אני לא מאשים אותם. השיטה לא טובה.
אז מה הפתרון? תיאום נכון בציפיות. אנשי החינוך צריכים לומר למחלקי התקצייבם את האמת. את כולה. לא על יד ולא בערך.התוצאות לא יגיעו בקרוב. אבל הם יגיעו. ובהזדמנות לשנות את השיטה. מנכ"ל משרד האוצר לא צריך לעשות טובה לשר החינוך ולתת לו תקציב לתקשוב. אסור שהשיקול הזה יהיה פוליטי. אבל זה, כאמור, לפוסט אחר- שינוי שיטת הממשל...
בעקבות הביקור של רוני דיין בשיעור והצגתו את התוכנית, אתחיל עם הדברים הטובים. מאורגן, מסודר, למדו מניסיון שהצטבר. יפה, לא? אבל, אמרנו חשיבה ביקורתית. בשביל זה הבלוג.
הבעיה הגדולה ביותר לדעתי, היא תמיכה טכנית בציוד ובמורים. "דיבורים גבוהים" מתרסקים פעמים רבות בסלע המציאות. דוגמא: עיר קטנה כמו נהריה. טכנאי בחצי משרה(!) ל 8 בתי ספר ייסודיים. להמשיך? אמשיך: משרה מלאה בישראל היא 186 שעות חודשיות, כלומר חצי משרה בתרגום לשבוע היא... 23 שעות. נחלק ל 8 בתי ספר ונקבל - 2.9 שעות לשבוע לכל בית ספר. נחלק בערך ב 50 מורות ונקבל 3.5 דקות לכל מורה. ואם התקלקל משהו והטכנאי צריך לסדר אותו? כמה זמן יישאר אז?
אומר מאיפה (לדעתי, שוב) הבעיה נובעת. מנהלים גדולים, כשהם מסיימים פרויקט גדול, לא פנויים נפשית לבעיות קטנות. הם רואים את זה כהצקה- תראו בנינו לכם בנין מפואר, ואתם מתחילים עם שאלות קטנות (איפה הדלת?). אתם לא רואים עד כמה הבנין יפה, איזה יופי של מצגות הכנו וכמה קרדיט לקחנו? אל תציקו... אמרנו לכם כבר, יש טכנאי בחצי משרה דרך רשות מקומית.. מה עוד אתם רוצים?
עצוב...
אז מה הפתרון? לדעתי, להיות יצרתיים. ללכת לרשות מקומית ולדרוש להגדיל את משרת הטכנאי, למשל. לבקש מכל הורה בביה"ס לשלם עוד 50 ש"ח בשנה ומשם לממן טכנאי לביה"ס. אבל לא לתת לזה ליפול בגלל הדברים "הקטנים". חבל, הרי מתי פעם הבאה נקבל מקרנים וניידים לכל כיתה?
הרי לכם 2 מחקרים מרתקים ממש. מרתקים (אותי, לפחות) לרמה שאתה לא קורא אותם כי דר' יונה מילר ביקשה בקורס שיטות מחקר (ככה אבל התחלת, ביננו). אתה ממשיך לקרוא כי זה מדבר אלייך.
כמה האדם נתון להשפעת החברה? האם ההחלטות שאנו מקבלים ביום- יום הם באמת שלנו? הרי לכם סרטון (ממש קצר, מבטיח) הניסוי של אש (לחץ חברתי על קבלת החלטות).
מדהים, נכון? אדם רואה בעיניים שלו פתרון אחד, אבל הלחץ החברתי גורם לו לומר משהו מנוגד. הדחף הראשוני (שוב, שלי לפחות) הוא לומר "אני לא הייתי נכנע, אני הייתי ממשיך עם האמת שלי..." בטוחים? עם יד על הלב, האדם הוא ייצור חברתי והוא מושפע מהחברה.
תובנה אישית ראשונה- קודם כל מודה אני כי הדבר קיים. אני מושפע מהחברה. עכשיו (הבלוג, זוכרים הוא על חשיבה ביקורתית) אחרי הודעה זו, כל פעם שאקבל החלטה כלשהי, וכמעט כל החלטה הרי מושפעת מהחברה, אחשוב שוב כמה אחוזים בהחלטה הזו הם שלי וכמה של החברה. ואז, אולי, אחליט אחרת.
אבל, זוכרים, הבטחתי 2 מאמרים. הנה קיום ההבטחה. הניסוי של מלגרם (חשמל).
איך ניתן לגרום לאדם (או לאומה אירופאית גדולה ומתורבתת - הגרמנים) בפרק זמן אפסי להפוך למשהו אלים ולא אנושי?
מסתבר, מהניסוי, לא כל כך קשה. בסה"כ תלחיץ את האדם, תפגין סמכותיות, תגיד לו שהאחריות היא שלך ואדם נחמד מן השורה הופך לך ברגע למחשמל תלמידים בפוטנציה... ממש מצמרר...
תובנה אישית שנייה- שום מטרה (נעלה ככל שתהיה) לא מקדשת את האמצעים. הערכים הם אוניבסאליים (10 הדיברות, הכוונה). האחריות על מעשיך היא תמיד שלך, ולא משנה אם אומרים לך שמישהו אחר לוקח אותה על עצמו. אל תתפתה לזה. ערכי האנושות הם אוניברסאליים: היו ונשארו. זה תמיד רע - להכאיב למישהו אחר. ולא משנה מה "המטרה הקדושה" ומי אומר לך "רק תעשה, האחריות היא שלי".
בכל התקופות בהסטוריה הידיים של שולחי התליינים היו תמיד נקיות (לדעתם). לא הם עשו את העבודה המלוכלכת. מצד שני,המצפון של התליינים שנלחו, הוא תמיד נקי (לדעתם). הרי הם לא החליטו. הם רק עשו- ביצעו את הפקודה. החליט מישהו אחר. כבר ראינו אמפירית (בשנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת) לאן זה הוביל.
סיכום אחד לשתי תובנות קודמות- יכולת החשיבה הביקורתית בה התברך האדם היא כלי עצום. מסכים, לא תמיד קל ונוח להשתמש בו. אבל, כמו שאמר קונפוציוס, "אדם אציל לא יחפש בחייו דרכים קלות".
מכירים אמרות כמו: "מחקר אמפירי, זה לא אני- זה המחקר, מחקרים מלמדים ש...". מה יכול להישמע יותר מדעי מזה?
כמות הדפים שנכתבו, תארים של החוקרים (דר', פרופ') - הכל עושה המון רושם.
כמובן, כבודם של החוקרים במקומו מונח ואין כאן שום ניסיון, חלילה, לפגוע ולא במעט בכבודו של חוקר זה או אחר.
אבל, הנקודה של הבלוג, להזכירכם, היא חשיבה ביקורתית. ואם חשיבה ביקורתית, אז גם על "קודש הקודשים" - על המחקרים. העקרון של הפילוסוף רנה דקארט אני חושב, משמע אני קיים (בלטינית: cogito, ergo sum, ובקיצור: הקוגיטו), שכוונתו היא למעשה הטענה כי גם הטלת הספק עצמה בקיומו, היא הוכחה לקיומו, כך שהוא לא יכול שלא להיות קיים (ויקיפדיה, 2011).
אם כן, בואו נטיל ספק. הרי כמה שאלות לדוגמא: מי הגוף שהזמין את המחקר? מי הגוף שמימן את המחקר? האם המחקר הוא כמותי או איכותני? ממתי המחקר? ולקינוח - מסתבר, שגם בנושא "המלצות למחקרים הבאים" יכול לעורר שאלות, כי קורה שהחוקרים "מחביאים" דווקא שם אילוצים למיניהם.
שורה תחתונה - שום דבר (כמעט) אינו קדוש , תמיד צריך להפעיל שיקול דעת ולשאול שאלות.
הספקנות המתודולוגית, עליה דיבר דקארט לפני כמעת 400 שנה - חייה ונושמת.
מהו חינוך איכותי? איך יודעים איזו מערכת חינוך טובה ואיזו לא כל כך? איך נמדוד בית ספר? את המורה?
תובנה אישית: החינוך הוא שונה ממפעל או מעסק. לא צריך לכמת את החשיבה ואת הערכים של הילדים שלנו בציונים. במקום להשקיע המון משאבים במיצ"ב, פיז"א, בגרות וכו' - בואו נשקיע את המאמצים ואת המשאבים ביצירת עיניין אצל הילדים, הסרת חשש, התייחסות לשונות ועוד. הריצה המטורפת למדידת החינוך לא רק מתסכלת את העוסקים בו, אלא נועדה מראש לכשלון.
מדוע אף אחד לא מודד את החינוך שהוא נותן לילדיו בביתו בציון? כי זה מיותר. החיים בד"כ משקפים לנו את זה. אז בואו נחנך אזרחים טובים והחיים ישקפו לנו כבר בלי הציונים את מה שעשינו.
אגב, אל תתבלבלו- אני מבין את הפוליטיקאים שעומדים בראש המערכת שרוצים למדוד. אין להם הרבה זמן, הם חייבים את הקרדיט. לא את המהות, את הקרדיט. ואני לא כועס עליהם - הרי גם הם התוצר של המערכת שיצרנו. מה הם אשמים - הבחירות כל הזמן מתקרבות, אין להם זמן. אבל אנחנו (רובינו המוחלט)- לא פוליטיקאים, אותנו צריך לעניין העיקר- הילדים.
היום שוחחנו בכיתה על מהות הבלוג במאקרו. הנקודה שהוצגה היא שהבלוג מאפשר להציג את התובנות האישיות נטו. ללא מאמרים, ללא "העתק- הדבק", רק מהות. איך הפכנו את המידע שקיבלנו מהמרצה
(או ממקור אחר) לידע אישי שלנו. והדבר הוא בהחלט לא קל.
תיאוריטית נשמע נפלא... הבעיה בפרקטיקה, שזה לא פשוט לחשוב באופן ביקורתי.
וכאן הבלוג יכול לעזור. מדוע?
כשאתה משקף קודם לעצמך, בזמן הכתיבה, אתה אמור להבין טוב יותר. הצגת תובנות אישיות מחייבת בהכרח (אותי לפחות) לעבד את המידע לידע.
