המורה, שחקי אותה!

הציטוט המפורסם של אפלטון אומר שהנער ילמד לא מתוך כפייה, אלא מתוך משחק. אין ויכוח.
שאלה: למה שגם המורים לא ילמדו דרך משחקים? 

אנשים, כידוע, מפחדים משינויים. חלק מהמורים חוששים משימוש בטכנולוגיה. אז למה לא לקחת את השתלמויות "המאיימות" בנושא תקשוב ולהפוך אותם למשחקי מחשב? הרי הטכנופוב הגדול ביותר שיהיה, גם הוא אוהב לשחק במחשב...
האם אפשר יהיה מכך להרווים שני דברים: גם נקל על המורים וגם הם עצמם כשיעבירו את החומר לילדים יעשו זאת בצורת משחק? אולי...
במאמר  "שילוב משחק בלמידה - למידה בדרך חוויתית" כותבים ד"ר י. פריש ות. יהושוע ממכללת שאנן על תרומות אפשריות של שילוב משחקים בהוראה. חיפשתי, לאור זאת, על שילוב משחקים להחיית מורים, ולא כל כך מצאתי.

ואז, שוב, חזרתי למטרת הבלוג - חשיבה ביקורתית. והרי תובנה אישית: "מצידו השני של השולחן" גם מורה, גם מרצה וגם פרופסור מתחיל להתנהג כתלמיד. הכשרתו והשכלתו אינן רלוונטיות להתנהגות זו. ולכן, עליי להתייחס למורה כמו לכל לומד, ואם כל לומד אוהב לשחק, אותם כללים חלים גם על המורים. אזי, אפשר להציג כל דבר חדשני  כמשחק (אפילו לבנות משהו פשוט ב HTML) ולהעביר את הלומדים חוויה כיפית של הצלחה.

ולסיכום, להלן סרטון על משחקים למורים בבתי"ס ייסודיים לדוגמא:

 

if you can't beat them, join them

מי לא שמע מפיהם של הורים ומורים לאחרונה את המשפט "הילדים האלו כל היום מול המחשב בפייסבוק! זה ממש נורא"...?
להלן שני משפטי הצגה אודות 'החייה הנוראית הזו" -
פייסבוק ( Facebook) הוא אתר אינטרנט המופעל על ידי חברה אמריקאית, המהווה את הרשת החברתית המקוונת הגדולה בעולם, הכוללת למעלה מ-750 מיליון דפי משתמש. האתר הוקם על ידי מארק צוקרברג, סטודנט בשנת 2004 , וכיום נמצאות בבעלותו 24% ממניות החברה. בתחילה התאפשר רק לסטודנטים מהרווארד להצטרף לרשת, אך בשנת 2006  היא נפתחה לכלל הציבור (ויקי, 2011).

נחזור, אבל, לכותרת הפוסט. המשמעות, באנגלית תקינה, היא:
"If your adversaries are stronger  than yourself, it is better to join the adversaries
 והתרגום שלי, לצורך העניין שלנו הוא "אל תהיה צודק, תהיה חכם", כפי שהגה את זה יהודי חכם בשם אהרן שמי (סופר) ז"ל. אומנם, הוא דיבר על התנהגות בכביש, אבל הפייסבוק לצורך העניין הוא כביש מאוד מהיר לעבר האי נודע.

אזי, פראקטית, מוריי ורבותיי, הילדים שלנו שם. רוצים אנו בכך או לא. נצרח, כאות מחאה (מחאה אגב היום במודה) צרחה חזקה וצודקת. וכעת, אחרי שצרחנו, ננשום ונרגע. נעבור מ "מוציו" אל "ראציו".
אם מדובר ברשת כלל עולמית והילדים רצים לשם, אולי נהפוך את "האויב" ל "אוהב"? אולי ננסה להשתמש בפייסבוק ללמידה?
קיימת,  אומנם, דילמה בנושא של שימוש בפייסבוק כסביבת למידה וזאת בגלל שאסור לילדים מתחת לגיל 13 לפתוח פרופיל אישי.  מה עושים?
הפתרון האפשרי (שגובש במהלך השיעור בהיבטים גלובאליים של תקשוב עם ד"ר חגית מישר -טל  בכיתה) הוא לבקש מהילדים  הקטנים לפתוח פרופיל משותף עם ההורים, תוך קבלת אישור בכתב מכל הורה והורה. 

אם כן, הסיכום: בעבודת התזה ננסה לבדוק (אני והשותפה שלי גלית ורדי) איך למידה באמצעות הפייסבוק יכולה לתרום ללומדים בכלל ולפיתוח חשיבה יצירתית בפרט. הרעיון, אגב, הוא שלה.

מבטיח לשתף בתובנות.

מהו המינוס שבפלוס?

בתחילת המאה ה-21 שימוש בתקשוב במערכות חינוך הולך וגובר. השילוב של התקשוב בהוראה מאפשר חזרה לערכי הפדגוגיה הקונסטרוקטיביסטית המושתתים על עקרונות של דיואי, ויגוצקי ועוד שהוחלפו במהלך המאה-20 בתפיסה ההנדסית של טיילור. "בעל הבית" שלנו - פרופ' דוד חן (ראש המגמה לחינוך במרכז ללימודים אקדמיים) טוען שביכולתה של הלמידה המתוקשבת לשנות את פני מערך ההוראה והלמידה ולהעניק נופך ייחודי בעל מאפיינים ועקרונות שאינם אפשריים ליישום בלמידה המסורתית (חן, 2007). 

אבל, אמרנו, הבלוג הוא על חשיבה ביקורתית. אז בואו נדבר על החסרונות. הבעיה הגדולה ביותר בעיניי היא סלבנותם של "בעלי הבית"- פקידים בכירים במשרד האוצר שנותנים כסף לחגיגה בתקשוב בכלל ולתוכנית הלאומית לתקשוב בפרט. 600 מיליון ש"ח, תסכימו, זה לא מעט. יום יבוא והחשב הכללי או ממונה על התקציבים באוצר או חשב במשרד ראש הממשלה (או עוד מישהו ששכחתי כאן, מחילה) יתעוררו ויבקשו הישיגים.
ומהם ההישיגים בימינו? נכון, ציונים.
בהרבה מדינות ניסו למדוד את זה. לא הצליחו. קשה למדוד הישגים בחינוך בפרקי זמן קצרים. ועוד להוכיח קשר סיבתי בין השקעה בתקשוב לבין ההישגים.  

ומה יקרה אז? האם "הגנרלים" לא יגידו -הבנו אתכם, ויקחו את הכסף למשהו שאפשר להציג בבחיורות        (כמו קן רכבת, כביש או בנין)? אתן דגומא מניסיוני. מפעל הפיס מקצה מדי שנה לכל רשות מקומית סכום כסף להשקעה בחינוך. אפשר לקנות מחשבים, לבנות בנינים וכו'. נחשו מה קורה? רוב ראשי הרשיות לקחו את הכסף לבניית מבנים. למה? כי את המבנים כולם רואים. וכמה בוחרים רואים מחשבים במעבדה בבית ספר?
ושוב, אני לא מאשים אותם. השיטה לא טובה.

אז מה הפתרון? תיאום נכון בציפיות. אנשי החינוך צריכים לומר למחלקי התקצייבם את האמת. את כולה. לא על יד ולא בערך.התוצאות לא יגיעו בקרוב. אבל הם יגיעו.  ובהזדמנות לשנות את השיטה. מנכ"ל משרד האוצר לא צריך לעשות טובה לשר החינוך ולתת לו תקציב לתקשוב. אסור שהשיקול הזה יהיה פוליטי.
אבל זה, כאמור, לפוסט אחר- שינוי שיטת הממשל...

התוכנית הלאומית לתקשוב

בעקבות הביקור של רוני דיין בשיעור והצגתו את התוכנית, אתחיל עם הדברים הטובים. מאורגן, מסודר, למדו מניסיון שהצטבר. יפה, לא? אבל, אמרנו חשיבה ביקורתית. בשביל זה הבלוג.

הבעיה הגדולה ביותר לדעתי, היא תמיכה טכנית בציוד ובמורים. "דיבורים גבוהים" מתרסקים פעמים רבות בסלע המציאות. דוגמא: עיר קטנה כמו נהריה. טכנאי בחצי משרה(!) ל 8 בתי ספר ייסודיים. להמשיך? אמשיך: משרה מלאה בישראל היא 186 שעות חודשיות, כלומר חצי משרה בתרגום לשבוע היא... 23 שעות. נחלק ל 8 בתי ספר ונקבל - 2.9 שעות לשבוע לכל בית ספר. נחלק בערך ב 50 מורות ונקבל 3.5 דקות לכל מורה. ואם התקלקל משהו והטכנאי צריך לסדר אותו? כמה זמן יישאר אז?

אומר מאיפה (לדעתי, שוב) הבעיה נובעת. מנהלים גדולים, כשהם מסיימים פרויקט גדול, לא פנויים נפשית לבעיות קטנות. הם רואים את זה כהצקה- תראו בנינו לכם בנין מפואר, ואתם מתחילים עם שאלות קטנות (איפה הדלת?). אתם לא רואים עד כמה הבנין יפה, איזה יופי של מצגות הכנו וכמה קרדיט לקחנו? אל תציקו... אמרנו לכם כבר, יש טכנאי בחצי משרה דרך רשות מקומית.. מה עוד אתם רוצים?


עצוב...
אז מה הפתרון? לדעתי, להיות יצרתיים. ללכת לרשות מקומית ולדרוש להגדיל את משרת הטכנאי, למשל. לבקש מכל הורה בביה"ס לשלם עוד 50 ש"ח בשנה ומשם לממן טכנאי לביה"ס. אבל לא לתת לזה ליפול בגלל הדברים "הקטנים". חבל, הרי מתי פעם הבאה נקבל מקרנים וניידים לכל כיתה?