יום שישי, 24 בפברואר 2012

פוסט מסכם לבלוג

אחד הפילוסופים של יוון העתיקה אמר שלכל דבר יש סוף (ואף צדק). והנה, הגענו לסיום לימודי התואר השני.
הבלוג נפתח בתחילת הלימודים ונכתב לכל אורך התקופה ועכשיו הגיע הזמן לתת רפלקציה על הנעשה.

אחת ההגדרות שמצאו חן בעיניי למושג "מטא קוגניציה" (חשיבה על חשיבה) היא של ג'יון פלאבל - "ידע של הפרט אודות תהליכי חשיבה של עצמו ועל תוצרי החשיבה שלו" (ויקיפדיה, 2012). נציב לנוסחה: אז איך עזר הבלוג לידע האישי שלי על תהליכי החשיבה שלי ועל תוצרי החשיבה שלי?

ראש המגמה שלנו ד"ר גילה קורץ נתנה לי באחד מהמפגשים עצה (תודה!). היא אמרה "יש לך יכולת טובה של ביטוי בעל פה, אבל באקדמיה  בעיקר כותבים. תתאמן על הכתיבה". אני חייב להודות כאן שהכתיבה עבורי היא יותר קשה. בטוח שזה סובייקטיבי ויש אנשים שיחלקו עליי ויגידו שעבורם הכתיבה היא קלה יותר, אבל אני מדבר כרגע על עצמי. הכתיבה גורמת למחשבות להיות מאורגנות ומסודרות יותר והיא הליך איטי יותר (מטבע הדברים) מאשר דיבור. לכן גם הדרישות הן גבוהות יותר, צורת דברים שנאמרו בעל פה אינה משתווה לזו שבכתב. הכתיבה מפתחת גם סוג של סבלנות, כי בהגדרתה, כאמור, היא דורשת יותר זמן. ואז הבנתי למה עבורי הכתיבה היא קשה יותר: א' - צריך להקפיד יותר על הצורה וב' - אתה צריך לפתח יותר סבלנות.

ובנוסף, הכתיבה הביקורתית קשה גם היא. קורה לא מעט, שגיבוש העמדות שלנו כלפי סוגיות למינהן מתבצע לא כתוצאה של תהליך חשיבה עמוק ומסודר, אלא מזה ששמענו על זה באמצעי התקשורת, מחברים, הורים ואימצנו את זה מבלי להקדיש לזה מחשבה לעומק. הדרישה של הבלוג לכתוב באופן ביקורתי אינה מאפשרת בריחה. זה לא מספיק כבר שקראת את הדוקטורט של מלון על טקסונומיה של משחקי המחשב, אלא חובה עלייך בנוסף "לעלות מדרגה" ולהתייחס לזה באופן ביקורתי ולהעביר את תובנות החוקר דרך הפריזמה של עצמך. האם אתה מסכים איתו? אם כן, מדוע? היכן אתה לא מסכים ומדוע?



ובכן, תשובתי לשאלה האם מתאים הבלוג ללמידה, היא בפרוש כן. הבלוג, כפי שהוגדר לנו, מכריח אותך (כן- כן, זו ההגדרה המדויקת) לחשוב. הבלוג זמין לכתיבה בכל עת (גם בשתיים בלילה) ומכל מקום, הוא חינמי, פשוט ולא מצריך ידע מיוחד במחשבים. הוא מאפשר לשתף את מה שכתבת ולהתעדכן במה שכתבו אחרים. הוא מאפשר (בעולם פיצוץ הידע של חיינו) לתייג את המידע וכן לכתוב אותו בצורה כרונולוגית. יחד עם זאת הוא יכול להיות גם אינטימי ובלחיצת כפתור אתה יכול להופכו לחסום לאחרים- ליומן פרטי שהוא רק שלך.

מהם חסרונות הבלוג? הוא לא מתאים, לדעתי, לתלמידים צעירים (עד כיתה ז', בערך). יהיה להם קשה מאוד לכתוב בלוג, לפני שיגיעו לשלב האחרון של פיאז'ה. כמו כן, קיימת אפשרות (אבל זה לא רק בבלוג) לפגוע ברגשותיו של כותב הבלוג ע"י כתיבת פידבק לא מנומס ופוגע, גם אם לא הייתה לכך כוונה.

אך כאמור, יתרונותיו של היומן האלקטרוני הנקרא בלוג עולים בעיניי בהרבה על חסרונותיו. לי אישית, כפי שפירטתי לפני כן,  הוא סייע המון!

יום שבת, 28 בינואר 2012

Theory of mind - האם זה מסביר את הכל

מדוע לאנשים קשה לקלוט חומר מופשט? למה שיעורי מתמטיקה, אנגלית, לשון ומדעים הם בחזקת "מקצועות קשים" והציונים בהם הם נמוכים כל כך?
האם, פרט לספקולציות למינהן, קיים גם הבסר מדעי?

מסתבר שכן. בקורס של פרופ' דוד חן "מדעי החיונך במאה ה 21" מוצגת  Theory of mind של טומסלו ולפיה האדם הניאנדרטלי (הומו ניאנדרטל) שערך טקסים וידע להבעיר אש הפך ל"הומו ספיינס" שידע שפה, כתב ותרבות, כאשר הוא הצליח "לקרוא" את הדרך בה חושב המוח של האדם האחר.
כאן האדם לראשונה הפעיל את היכולת לחשיבה המופשטת.  קצב התפתחות המדע, הטכנולוגיה והתפתחות גזע האנושות מאז הוא פשוט מסחרר. מה שהצלחנו ב 250 אלף שנה כאדם החושב, לעומת 3.5 מיליון שנה בתקופה שלפני כן הוא פשוט לא נתון להשוואה.  


והרי העיקר: תכונות כמו ויזואליות הוטמעו באנושות במשך מיליוני שנים. הן שם והם באות לנו בקלות, מבלי בשכלל נתאמץ. אבל יכולת החשיבה המושפטת היא מאוד צעריה לאנושות. היא עוד לא הוטמעה טוב, ולכן היא קשה כל כך.

פשוט אנחנו, האנושות כזן- עוד לא צברנו מספיק "שעות טיסה" בחשיבה מופשטת.

יום שישי, 27 בינואר 2012

"מתכון סוד" לרפורמת עומק מוצלחת בחינוך

בתחילת הקורס "סוגיות במדיניות החינוך" נתקלתי במאמר מאוד מעניין של תומס סרג'יובני " ארגון, שוק וקהילה- אסטרטגיות שינוי:מהי דרך הפעולה המיטבית לשינויים עמוקים בבית הספר?" 
המאמר בוחן 6 גישות שונות לשינויים בבתי הספר:
1.       ביורוקראטיים – בהם המורים משתנים בגלל פחד מסנקציות למינהן
2.       אישיים - בהם המורים משתנים בגלל רצון לזכות בתגמול
3.       כוחות שוק – בהם המורים "מוכרים" את עצמם בשוק החינוכי לכל המרה במחיר (כמו שחקני כדורגל).
4.       מקצועית – בה נבנה בכל בי"ס צוות מקצועי בעל קשרי רוחב חזקים בין המורים.
5.       קהילתית רגילה – אימוץ נורמות משותפות ליצירת דיאלוג רחוק טווח עם הקהילה.
6.       קהילתית דמוקרטית – גיבוש שפה משותפת דמוקרטית בין מורים, ילדים והורים באמצעות בניית חוקה והרגלי חיים מוסכמים.

הגישות מוצגות כספיראליות וככל שעלים במדרג כך השינוי הוא המיטבי ביותר מצד אחד, אך המורכב ביותר לביצוע ודורש את הזמן המירבי מהצד השני. המודל הזכיר לי מאוד את פירמידת הצרכים של מאסלו, בה קיימים 5 מדרגים של התנהגות אנושית:
נערוך השוואה קצרה:
  1. צרכים פיזיולוגיים אצל מאסלו לעומת שינוי מורים בגלל פחד מסנקציות: בשניהם מדובר על התנהגות הנובעת מפחד הקשור לקיום פיזי (איבוד משרה עלול לגרום לאי יכולת לספק צרכים פיזיולוגיים).
  2. ביטחון בקיום פיזי אצל מאסלו לעומת שינויים של המורים לשם קבלת תגמול. כלומר, האדם נמצא  מעבר לשלב פחד בסיסי אלא עושה את הדברים בדרך מתקדמת קצת יותר- מהרצון לשפר את הבסיס.
  3. שייכות וזהות של מאסלו לעומת השפעת כוחות השוק על שינויי המורה. אדם מגבש זהות עצמית לפי צרכי השוק תוך הבנה שכך הוא קובע את מחירו ומשקיע בעצמו. מכאן ייגזר שכרו ומעמדו במשרה אותה הוא יקבל.
  4. כבוד והערכה של מאסלו (המעבר ל"גבוהים") לעומת שינויים ממניעים מקצועיים בקרב המורים. המורה עושה את השינוי מתוך מחויבות פנימית שלו ולא מתוך מקל או גזר של ההנהלה או כוחות השוק בשלבים הקודמים. הוא מאמין שכך יש לנהוג אם רוצים להיות אנשי מקצוע (פדגוגים, במקרה שלנו). גם כאן המעבר הוא לסוג חשיבה אחרת  המונעת מצורך פנימי.
  5. מימוש עצמי אצל מאסלו לעומת גישה קהילתית רגילה ודמוקרטית (אני מאחד כאן את שתי הגישות לצורך ההשוואה). מדובר כבר על החשיבה הגבוהה ביותר שרוב האנשים (לפי מאסלו) לא יגיעו אלייה, כמו שרוב בתי הספר יתקשו מאוד להגיע לרמת שינוי הנובעת מאמונה בבנית קהילה משותפת (רגילה או דמוקרטית, אין זה משנה, לצורך הדוגמא). כמו שהגשמה עצמית מחייבת בהחרח לעבור את כל השלבים הקודמים, כך גם שיוניים של בתי הספר לחשיבה ועשייה קהילתית דורשים מהמורים לעבור שינוי חשיבתי משמעותי ביותר.
לסיכום, כמו שכל אדם שישאף להגיע להגשמה עצמית ולעלות למדרגה העליונה יצטרך לשלם על כך במאמצים בלתי רגילים, כך גם בית הספר שיבקש להשתנות לקהילתי דמוקראטי יידרש לעבודה קשה וארוכה של כל הגורמים המעורבים.
אבל יש אור בקצה מנהרה שיגרום לחלק מאיתנו בכל זאת לרצות להגיע לשם- ההגשמה העצמית של בניית חינוך הטוב ביותר לילדינו – הסיפוק בגדול ביותר למישהו שבחר לעסוק בחינוך.   

יום רביעי, 25 בינואר 2012

שילוב תקשוב במודל פיתוח תוכנית לימודים

במאה הקודמת הציע ראלף טיילר מודל לפיתוח תוכנית לימודים. ראלף טיילר (1950) עסק בשיטתיות בהבהרה, מיון, והגדרה של דרך ניסוח המטרות ואיפיוניהן, והדגיש את חשיבותן של המטרות החינוכיות להתפתחות תכנית הלימודים.טיילר טען, כי יש להקדיש מאמצים לעריכה ולניסוח מטרות משום שאלה הם הקריטריונים המכריעים בהכוונת כל יתר הפעילויות של מצע תכנית הלימודים.
על פי מודל זה קיימות 4 שאלות מנחות ומובילות המגדירות את השלבים בתהליך הפיתוח של כל תכנית לימודים.
1.    מטרות תוכנית הלימודים: מה הן המטרות חינוכיות אליהן צריך בית הספר לשאוף ולהשיג? 
      על פי טיילר, פיתוח של תכנית לימודים תחילתו בזיהוי והגדרת המטרות שאותן התכנית אמורה להשיג. התהליך ממשיך מתפתח ומתבסס על מטרות שהוגדרו מראש. יש להגדיר את המטלות בצורה ברורה על מנת שניתן יהיה להעריכן.
מטרת העל מתחלקת למטרות משנה העוסקות: בתלמיד, בחברה ובתחום הידע.
2.    התנסות חינוכית: מה הם התכנים ופעילויות ההוראה-למידה בהם צריך להתנסות על מנת להשיג את המטרות?
3.    ארגון ההתנסות החינוכית: כיצד לארגן את הניסיונות החינוכיים הללו בצורה יעילה?
לאחר יישום וביצוע הנסיונות החינוכיים וההתנסות על פי תוכנית הלימודים, יש להשיב על השאלה הרביעית:
4.    הערכה:כיצד אפשר לבדוק אם המטרות הושגו?
    
      עד לכאן מוצג מודל נפוץ מאוד לפיתוח תוכניות לימוד. היות והבלוג עוסק בחשיבה ביקורתית, השאלה שנשאלת היא כיצד נוכל, בעזרת תקשוב, לפתח את המודל ולהתאימו למאה ה 21?
    
      הלשב של הגדרת מטרות יכול להתבצע עכשיו בעזרת הרשת לסקירה של מטרות שהוגדרו לתוכניות מסוג זה: המורה הכותב את התוכנית לא לבד עוד- הוא יכול להיעזר בניסיון הנצבר בכל העולם: וזאת בלחיצת כפתור.

      בשלב ההתנסות החינוכית המחשב יכול לחולל פלאים. הוא מסוגל לתת מענה להטרוגניות בכיתה, להמחשת חומרים נלמדים, ליצירת עניין, מוטיבציה וסקרנות הילדים. הפוטנציאל הגלום  בשילוב התקשוב בההתנסות החינוכית הוא פשוט אדיר! ההתנסות יכולה להיעשות מבית הילד ואף לא בשעות הלימודים.
    
     וגם בנושא ההערכה- הכלים של התקשוב הם עוצמתיים מאוד: עבודות דיגיטאליות, שאלונים בגוגל דוקס שמופלחים אוטומטית הם רק כמה מכלי הערכה שהתקשוב מעמיד לרשות מורה.
    
      הסיכום שלי הוא: שילוב נכון של תקשוב במודל פדגוגי יוצר סינרגיה כשאחד ועוד אחד כבר לא שווה ל2, אלא לפחות ל 10!
    
     מקור: א.פרידלנדר, "תכנון, פיתוח ויישום תכניות לימודים" (האוניברסיטה הפתוחה,  קורס 10106).  אוחזר  ב-20 במרץ 2011 מתוך:  http://www.machon-tamir.co.il/





יום שני, 23 בינואר 2012

מה רוצים לראות בסוף- מהי דמות הבוגר?

המהפכה המדעית והשינויים בדמות הבוגר במאה ה21 משנים את הפרדיגמה הפדגוגית הקודמת ומתחילה לבנות מבנה מדעי חדש (קּון, 1977). בעידן המודרני אין כמעט צורך לזכור ולשנן - המידע קיים וזמין לכל ברשת ולכן המיומנויות החדשות הנדרשות הן חשיבה מסדר גבוה, חשיבה ביקורתית וחשיבה יצירתית בדגש על מטא קוגניציה   כלומר הפיכת המידע לידע אישי. המידע הוא של כולם, כאשר הידע הוא אישי ואינו ניתן להעברה.  
על המערכת להכין את הדור הצעיר לעולם העבודה העתידני המגדיר את המיומנויות החדשות העוסקות בדרכי חשיבה ולמידה, כאשר חשיבה מסדר גבוה נחשבת עתה כמטרה מוצהרת בתכניות לימודים.


ופה יש "אבל" גדול. אם מקומות העובדה דורשים בוגר חושב, יצירתי וביקורתי, איך יכולה מערכת שבוניה כל כולה על סטנדרטים לייצר בוגרים שכאלו? אם גם ביסודי, גם בחטיבה וגם בתיכון אני בוחן את כולם לפי אותן הבחינות, אז איך אני אקבל בוגרים חושבים? הצלחת המערכת נמדדת בציונים והמורים לא עוסקים בכך שהילדים יבינו- הם עסוקים בזה שהילדים יעברו בבחינות. כלומר, בתמונה שמרה בפרו' עמי וולנסקי להראות לנו בקרוס: מורה האומרת לאיינשטין הילד בכיתה - "אל תתחכם ואל תחלום - תגיד כמה זה 2*2?"


אגב, הקורס של פרופ' וולנסקי - פעם המשרד היה מנחה את המערכת איך לרכב על גמל:


מה שנקרא: לא נגענו...
הצעת לפתרון- דיון עומק אמיתי. לא שליפות מהמותן ולא סוכנן שינוי תורן.  


אי אפשר ללמד שתיים עשרה שנה לשנן ולעבור בחינות ופתאום לרצות שהם יחשבו! זה לא עובד ככה!!!


  

יום שבת, 21 בינואר 2012

חינוך ילדינו - לאן פניך?

הביקורת על מערכת החינוך הישראלית אינה פוסקת לרגע. ובכל גל הביקורתי המצוי היום במודה- הרי מאמר מאוזן ושקול של  פרופ' עמי וולנסקי-  "מערכת החינוך של ישראל", (2007) הסוקר את מצב מערכת החינוך בישראל נכון לשנת 2005, תוך פילוחו למצב החינוך הקדם יסודי, יסודי, על יסודי, השכלה גבוהה ותוך התייחסות למצב החינוך במגזר החרדי ולמגזר הערבי.  
מערך החינוך הקדם יסודי, היסוד ועל היסודי נמצא בצומת מורכבת: מצד אחד מערכת הסטנדרטים שהשתלטה כמעט לגמרי על כל המערכת ומגיל גן טרום חובה מכינה את הילד למבחני בגרות אל מול הביקורות ההולכות וגוברות על שיטה זו כשהביטוי החזק ביותר לזה הוא מעבר לניהול עצמי. הדילמה היא חד- חד ערכית: מצד אחד כולם צריכים לעמוד באותם הסטנדרטים ומצד שני על כל אחד להתנהל בצורה שהוא בוחר.  המערכת מנסה, בנקודת מפנה זו שאליה מתייחס המאמר, למצוא סטטוס קוו חדש בין שתי תפיסות אלו ושאלתי היא מה עדיף: להניח למטוטלת למצוא איזון חדש או אולי לנסות ולמנף את הכישלון הברור היום לכל של הסטנדרטיזציה בארץ (אפרופו ""the Rise and the Price בדגש חזק על Price) ולעלות לדיון את הפיכת הסטנדרטיזציה למינימאלית תוך קביעה ש 30% מהתוכנית הם לימודי ליבה זהים לכולם, ויתר 70% מתוכנית הלימודים יקבעו ע"י בתי הספר עצמם לפי הצורך. האם הדרך הנכונה לטיפול במשבר היא מינורית או שהיא יכולה להביא לדיון מעמיק על מה רוצים אנו ממערכת החינוך- ולאן פני החינוך של ילדינו, תוך הגבלת יכולת התערבותם של הפוליטיקאים במערכת המקצועית.

ההתייחסות למערכת להשכלה גבוהה בארץ היא מורכבת, בעיניי, הרבה פחות. מאז נחקק "חוק המכללות", כמעט כל אחד הרוצה בהשכלה גבוהה, יכול להשיגה. נשאלות, כמובן, הרבה שאלות על גובה הסבסוד של הממשלה לחינוך גבוה. ישנן מדינות בהן החינוך הגבוה הוא חינם וסטודנטים שם אף זכאים למלגות קיום. המעבר לשיטה זו כשלעצמו במדינה בה אין כמעט משאבי טבע הוא בעיניי הכרח ולא מותרות- הרי המשאב היחיד שלנו הוא משאב הידע ויש לעודדו בכל דרך אפשרית. אבל, אם נאלץ לקבוע סדרי עדיפויות (הרי אי אפשר הכל ביחד)-  המצב בהשכלה הגבוהה בארץ במאקרו, כאמור, הוא סביר וכאן כרגע הוא המקום להניח למטוטלת למצוא את האיזון החדש ללא התערבות מאסיבית חיצונית.
באשר לבעיות במגזר החרדי והערבי- גם כאן מערכת החינוך היא הראי של החברה. אסתכן ואנבא- כל עוד לא יהיה פתרון כולל לבעיות של מגזרים אלו, מאין "תוכנית אב"- לא ניתן יהיה למצוא פתרון חלקי בתוך מערכות החינוך. לכן גם כאן, בדומה לחינוך הסטנדרטי, זוהי הזדמנות פז לפתוח את הבעיות לדיון מעמיק, לקבוע אבני דרך תוך ניטרול הפוליטיקאים כמה שניתן מלהתערב בהחלטות מקצועיות ולקיים תהליך אמיתי ולא סלוגנים פופוליסטיים בקמפיינים של בחירות.
ולסיכום- מדינה בעשור השני של מאה ה 21 חייבת חוקה. חייבת וזהו. יש אקסיומות שלא צריך להסביר. חייבים חוקה ושינוי שיטת הממשל שיובילו בהכרח לביטול מקצוע "עסקנות" וללידתו של מקצוע חדש- "מקצועיות".  

יום שני, 16 בינואר 2012

חוק חינוך חובה מגיל 3

מה יכול להיות טוב מזה? נראה כמו חלום שהתגשם - כבוד ראש ממשלת ישראל עומד מול המצלמות ומכריז על כך שכבר מהשנה הקרובה כל הילדים מגיל 3 יזכו להתחנך במערכת החינוך בחינם. כמה פלאשים צולמו, כמה קרדיט נלקח וכמה מהדורות חדשות צילמו ודיווחו? מי ספר... אבל ודאי לא מעט.

אבל, אמרנו חשיבה ביקורתית. וזה אומר שלכל מטבע, ולו הנוצץ ביותר יש עוד צד שלא תמיד מראים. אז מהו אותו צד?
למדתי פעם את עיקרון הבסיסי של משוואות מתמטיות שאומר שאם לא משנים משתנה אחד במשוואה (סה"כ התקציב), אבל מגדילים משתנה אחר (הוצאות על החוק חינוך מגיל 3) יצטרכו תמיד להוריד את הסכום הזה מהמשתנה השלישי במשוואה (תקציבים אחרים). ואכן כך.
הכסף למימון חוק חינוך חובה לילדי הרצליה פיתוח יבוא מקיצוץ רוחב מילדי (הורי יותר נכון) של קרית שמונה, באר שבע, דימונה, מעלות וכו'. כבר אתמול הודיעו על הפחתה באחוז של הנחה במס הכנסה לישובי הפרפריה שזכאים.

כמובן, פחות נעים לדבר על הצד השני על המטבע. אחרי שבקבוקי השמפניה נפתחו, מסיבות העיתונאים קוימו ואנחנו פה עם החישובים בגרוש האלו מנסים לקלקל את השמחה. נו נו נו. פרופ' עמי וולנסקי קרא לזה בשיעור אתמול "פער בשעונים"- השעונים של פוליטיקאים מתקתקים בקצב מהיר הרבה יותר משעונם של אנשי מקצוע- יש בחירות וצריך להציג תוצאות.




חבל רק, שכשמלבישים את התינוק החדש שנולד בבגדי פאר ויוקרה כדי להציגו לכל המשפחה, לא דואגים לשום דבר, פרט לבגדים ממותגים, כאמור, וזויות צילום נכונה.
הרי אחרי הכל, לכל תינוק כזה (או לכל חוק כזה) יהיו חיים משלו. אחרי החגיגות והשמפניות הוא צריך לגדול ולחיות...