עבודת הסמנריון או מחקר פעולה המשך

ובכן הגענו גם לכאן, לסמסטר האחרון. בחרנו נושא לעבודת הסמנריון, -שינוי הוראה בתחום מדעים למתוקשבת בצורת מחקר פעולה. לפי הספרות, מחקר הפעולה הוא דבר נפלא- הוא נובע מהצורך בשטח ואינו הולך, כמקובל בד"כ במחקר מהתיאוריה למטה אל השטח, אלא מתחיל מקושי כלשהו של החוקר ועולה כתיאוריה למעלה (מהפרט אל הכלל). אם כן, בכך התמקדנו- להבין מהו מחקר פעולה, איך עובדים ומה צריך לעשות...

וכאן שוב המשפט שחוזר שוב ושוב בלוג- חשיבה ביקורתית. ומה מסתבר? שכל מה שאנחנו עושים כדי לתקשב את השיעורים: שילוב סרטונים, משחקים מתוקשבים, כתיבת מערכים מחדש, ראיונות עם הילדים, עריכת תצפיות- כל זה הוא בגדר "secondary target" בלבד. המהות קצת הלכה לאיבוד.

מדוע? מהי אם כן, המטרה העיקרית "primery target"? הרי "ההברקה"- כל האמצעים שהזכרתי, כמה שלא יהיו במודה, לא משנים את העיקר- את סוג הפדגוגיה. כלומר, כל האמצעים המתוקשבים ימשיכו את פדגוגיה המסורתית בה המורה מעביר ידע (מנסה לפחות), רק כעת בשילוב תקשוב. אבל התובנה הראשית היא שצריך להעביר את הלמידה לילדים, לתת להם לעשות, ליצור, לחשוב, לטעות, לחקור ולגלות. כלומר צריך להפוך את התפיסה עצמה. אחרת, כאמור, נקבל את התפיסה ההנדסית שוב, רק בשילוב תקשוב.
הנה קישור לסרט מאוד מענין שהוצג בערוץ 10 השבוע על חינוך בפינלדנד:

התובנה מהסרט היא אותה תובנה: כשהילדים עושים בעצמם, מתנסים בכיף בדברים שהם בוחרים והמורה לא בא להעביר שיעור, אלא הוא שם כדי לכוון ולתווך - אז קורה הפלא בחינוך! הילד פשוט מבין. קצר ולעניין. ואז, לא משנה איך אתה בוחן אותו: מיצ"ב או בחינות OECD - הוא פשוט מבין וזהו. ואז זוכים במקומות הראשונים בעולם.

אגב, המטרה היא לא זכייה בפרסים (למרות שזה בטח נחמד). המטרה היא לתת חינוך טוב לילדינו.

מחיר ההרפתקאות בחינוך

בקורס סוגיות במדיניות החינוך קראתי את המאמר של פרופ' עמי וולנסקי הנקרא: 

"   (2007):The Rise and the Price of the Standards Movement"

המאמר בוחן את נושא הסטנדרטיזציה בחינוך בעיקר בארה" ב ובאנגליה החל מסוף שנות השמונים. אחד הדברים הבסיסיים בחשיבה הביקורתית היא תובנה שלכל דבר יש מחיר. החינוך בראשיתו היה לנחלתן של האליטות בלבד ובמשפט אחד- הוא נתן הרבה מאוד למעטים מאוד. במאה ה 20 הכללים השתנו והחינוך הפך בהדרגה לנחלתם של הכלל ולטעת המבקרים שהביאו לסטנדרטיזציה, הדבר פגע במצוינות ובהישגים (כמו למשל כמות הזוכים בפרס נובל) והתחיל לתת מעט מאוד לרבים מאוד. הביקורת טענה רבות נגד שיקול הדעת של המורים בנושא הקוריקולום ובחיבור לשיטות ההנדסיות של טיילור אמרו שאם מודדים את זה, אז ניתן גם לשלוט בזה.  המקור של "האידאה", יש לציין, הגיע מהמזרח, ללא התייחסות להבדלים תרבותיים משמעותיים מאוד שבין המזרח לבין המערב.

הרציונאל במאקרו היה הכתבת כללים אחידים (סטנדרטים) ע"י הממשל החינוך המרכזי לתוך בתי ספר באמצעות בחינות וקביעת קריקולום אחיד לכולם. הרעיון היה לייצר באמצעות כך תחרות בין בתי ספר כמנוע לקידום מערכת החינוך. כותבי הביקורת בדרישה לסטנדרטיזציה הציגו את עצמם לממשל ולציבור במכתבים ששיגרו (בצורה עקיפה ואקדמית, כמובן) כמצילי מערכת החינוך הלאומית שעוד שנייה ונופלת לתהום והצליחו להפחיד את מקבלי ההחלטות. כתוצאה מזה התבצעו רפורמות משמעותיות מאוד לטובת הסטנדרטיזציה של מערכת החינוך (בארה"ב ובאנגליה ולאחר מכן גם בישראל) ותקציבים גדולים זרמו לטובת העניין למערכת.

ומהו מבחן התוצאה? בעייתי ביותר. לאמור- חל שיפור מינורי מאוד בשכבת גיל אחת בלבד.   החלום של "החינוך הנהדר" שהוצג  התגשם והפך לבערך כלום. אפס, פסיק אפס משהו. ואם נוסיף למשוואה גם את  מורים המתוסכלים שעברו משבר אמון קולוסאלי עם המערכת והוצגו לכל כאשמים עיקריים, אז התוצאה בכלל היא שלילית.  המחיר (the Price) עבור הרפתקת הסטנדרטיזציה בחינוך היה גבוה מאוד והעלייה (the Rise) הייתה אפסית כמעט. ההר הוליד עכבר.

מסקנה אישית- בחינוך אין ולא יכול להיות "משיח" אחד שיודע. שראה משהו (כמו סטנדרטיזציה) איפשהו (במזרח) וזו מהיום האמת האבסולוטית ובפקודה. מי שלא מבין (בחוצפתו הרבה) שזו "הפניקיאה" המרפאה בדרך נס כל חולי במערכת החינוך מוכרז ככופר עם כל התוצאות הכרוכות. לדעתי, התובנה של החברה שהיא עוד לא יודעת איך להעניק לכולם חינוך איכותי שקיבלו פעם רק האליטות -  עדיפה הרבה יותר על תמימות לחשוב (ויותר גרוע ליישם) פתרונות קסם למיניהם. בשפה פשוטה: עדיף לא לעשות שינויים מלעשות שינויים רעים.

העומק שבמשחקי מחשב - הטקסונומיה של ט. מלון

במסגרת הקורס על שילוב משחקים מתוקשבים עם פרופ' מיקי רונן קראתי מאמר מאוד מעניין של

 (Malone& Lepper (1987 שנכתב  במסגרת עבודת הדוקטורט  באונ' סטנפורד. המאמר מדבר על מה, בעצם, הופך את המשחק במחשב לאהוב כל כך. איך מבודדים את הדבר הספציפי הזה שהוא האחראי למוטיבציה ואיך נוכל להשתמש בתובנות אלו כדי להפוך את הלמידה למעניינת.

החוקרים לקחו 2 משחקי מחשב, פירקו אותם לגורמים ובדקו מהם הדברים הגורמים למחשק להיות מעניין (ניפוץ לבנות, צלילים וכו') ופיתחו טקסונומיה מלאה לפיה מנתחים היום משחקי מחשב לימודיים. 

אבל, אמרנו חשיבה ביקורתית. אז מה התובנות?

כשלעצמו- גאוני. הרי אנחנו מתקשים מאוד למקד ולומר למה בדיוק אנחנו אוהבים או לא אוהבים משהו. לקחת את התחושות המערפלות הללו ולתרגם אותן למתמטיות כמעט. השאלה שלי היא מדוע לא המשיכו לחקור את זה, למשל: מה בדיוק גורם לנו לקלוט מידע יותר טוב דרך מצגת ממוחשבת מאשר דרך הרצאה פרונטאלית? מה בדיוק בפייסבוק (מרשם ממש) מעלה אותו כל כך מעל מתחריו? 

והכי חשוב, איך נשתמש בתובנות הללו כדי לגרום לילדים ללמוד ברצון, עם מוטיבציה ובכיף?

מקורות:

Malone, T. W., & Lepper, M. R. (1987). Making learning fun: A taxonomy of intrinsic motivations for learning. In R. E. Snow & M. J. Farr (Eds.), Aptitude, Learning and Instruction III:Conative and affective process analyses (pp. 223-253). Hilsdale, NJ: Erlbaum

מחקר פעולה

בסמסטר שעבר (קיץ תשא"ע) למדנו קורס בהערכת טכנולוגיות ידע עם ד"ר ליאת אייל. שם למדתי לראשונה על מחקר איכותני מסוג מחקר פעולה שאחת ההגדרות שלו היא  "תהליך החקירה המבוצע על ידי איש מקצוע על עבודתו, במהלך עבודתו המורכב מהשלבים: תכנון, פעולה, תצפית ורפלקציה (הערכה) של הפעולה לשם תכנון מחודש של הצעד הבא"  (Lewin, 1952).

אחד ממאפייני מחקר הפעולה הוא שבמרכזו עומד ידע המעוגן בפרקטיקה ולמידה מתוך הניסיון. הדבר מאוד מצא חן בעיניי, לאור היותו מעשי ובגלל שהתחלתו היא בבעיה הקיימת אצל החוקר. את עבודת הסמנריון החלטנו (עם השותפה שלי אביבה) לעשות בצורת מחקר פעולה על שינוי ההוראה של אביבה כמורה למדעים להוראה מתוקשבת.
אני רואה בכך סוג של סיכם של כל לימודי התואר: שילוב תקשוב בהוראה כדרך להפוך אותה לקונסטרוקטיביסטית. שילוב של מיומנויות דיגיטאליות (החלק המעשי של התואר) עם התיאוריות "הילד במרכז" (החלק העיוני של התואר) בדרך של פתרון בעיה אמתית  הקיימת למורה בשטח. הקושי שבמרכז המחקר הוא להמחיש לילדים את הנושאים בדרך הפרונטאלית ומערכי השיעור יהפכו למתוקשבים כדי לעשות זאת טוב יותר.

הדרך של סמנריון כמחקר פעולה נראית לא פשוטה בכלל.   אולי היה קל יותר לקחת שאלונים רגילים של מחקר כמותי או לאפיין אתר חינוכי כלשהו. אין לדעת.
אסיים את הפוסט בציטוט של אלדוס האקסלי שהתחיל את השיעור הראשון של ד"ר אייל בקורס:
"הניסיון איננו מה קורה לאדם, אלא מה שהאדם עושה עם מה שקורה לו".

לא תאמינו - מילה טובה על המערכת (חינוך)

כמות הביקורת על מערכת החינוך היא עצומה. מי לא מבקר את המערכת: הורים (כולנו), ילדים עצמם, מורים, מנהלים, פוליטיקאים ועוד. זה מאוד במודה - לבקר את המערכת, סוג של "בונטון". 
בואו נתבונן  באופן ביקורתי.


פרופ' דוד חן הביא בשיעור נתון מעניין באשר לתרומת המשפחה לחינוך הילד: חוקר מניוזלנד ביצע מטה מחקר- אסף את כל המחקרים בחינוך והוא בדק מדגם של 80 מיליון ילדים (ממש יכולת הכללה יוצאת דופן).

יצא שכ 55% מיכולות והישיגי הילדים נובעים מהמשפחה. לאמור, יותר מהמחצית!

כלומר, חברים יקרים, לפני שאנו מעבירים ביקורת על המערכת- בוא נתבונן בראי ונבדוק איך אנחנו מחנכים את ילדינו שלנו ועם איזה מטען אנו שולחים אותם לבית הספר. 

ג'אן דה לה פונטיין באחד ממשיליו  שואל (באמצעות אחת הדמויות)- האם לפני שמעבירים ביקורת על מישהו אחר לא שכחנו להתבונן במראה ולראות שאולי  אנחנו הם אלו שצריך לבקר?

רשמתי בגוגל את מילות החיפוש "ביקורת על מערכת החינוך". ככה, בגרשיים, שיציג רק את הערך המלא של הביטוי. הוצגו 30,600 תוצאות.

לסיכום:אין ספק- המערכת רחוקה משלמות. אבל עד כמה, אנחנו הלקוחות שלה, קרובים לשלמות הזו?

נגיד את האמת לפחות לעצמינו.

מהות החינוך- מהי?

אחד הקורסים הנלמדים בסמסטר האחרון הוא "מדעי החינוך במאה ה-21" עם פרופ' דוד חן. זהו, בעיניי, אחד הקורסים המסכמים של התואר, משהו כמו קורס "ראיה אסטרטגית של מנהל" שסיכם את התואר הראשון שלמדתי במנהל עסקים.

הנקודה של דוד חן היא שבכל המקצועות בעולם (גם במדעי החברה וכמובן במדעי הטבע) קיימים חוקים ברורים לכולם. לכל המדינות ולכל השפות. כללים ברורים ומקובלים על כולם. הכאוס היחיד שקיים הוא בחינוך. לא ברור מה רוצים מהילד, איך עושים זאת, מי במרכז, למה זה טוב, מי מחליט וכו' וכמובן, הציונים שלפיהם כולנו נמדדים.
האם ניתן לקיים דיסציפלינה כלשהי ללא כללים? כנראה שלא. אז אולי דוד צודק ובמקום הריצה המטורפת ל "איך עושים" נשב ונחשוב קודם מה עושים?

בואו נקבע מערכת חוקים אחידה: מה צריך להיות, כמה ילדים בכיתה, מה הילד צריך לדעת, מי מלמד אותו ואיך, כלומר נקבע שחמש ועוד שתיים שווים לשבע. אבל תמיד שווים לשבע, בכל מדינה ואצל כל מורה, אצל כל מנהל מחוז (כמה מיוחד ונפלא שהמחוז שלו לא יהיה ובכמה הוא יותר טוב ממחוז שכן).

אבל, פראקטית, זה מאוד קשה לעצור ולחשוב. בייחוד שקובעי המדיניות הם לא תמיד... כמובן שהם מצוינים (אל תבינו לא נכון -מחילה), אבל ודאי יש עוד יותר מצוינים. פרופ' חן כותב על זה בצורה יותר חריפה בהרבה " אינכם מבינים בחינוך? אתם יכולים להיות ראשי ועדה" (2011).

שורה תחתונה: מאוד חשוב לבנות בית. לחפש איפה, לדאוג מי הקבלן שיבנה ואיך נרהט, מי השכנים וכו'.
אבל, בואו נשאל תחילה:

מה רוצים דיירי הבית? 



קורס מקוון - תובנות

בדור השלישי של הלמידה מרחוק הפכה התקשורת לתקשורת באמצעים המאפשרים קשר קול דו-כיווני בין הלומד למורה ובין הלומד ללומדים אחרים. למידה משולבת מחשב, נעזרת באמצעי קשר חדשים כמו: פורומים, צ'אטים, עבודה משותפת ודיון על מדיה משותפת, לוחות אינטראקטיביים ועוד, עבודה באמצעות "כיתה וירטואלית" המאפשרת שילוב אודיו ווידאו. רשת האינטרנט ודור חדש של יישומי תוכנה הפכו את הלמידה מרחוק למודל למידה איכותי וגמיש נטול אילוצי זמן ומקום, העושה שימוש במגוון של טכנולוגיות תקשוב, מתודולוגיות לימוד, שיתוף פעולה מקוון והנחיה מודרכת. קורסים ללמידה מרחוק מכונים גם קורסים מקוונים     (on-line), וירטואליים או מתוקשבים  (E-learning) .   

כפועל יוצא של אפשרות הנגשת השכלה להמונים, התפתחו במהירה אוניברסיטאות וירטואליות ואף נמצא כי הטכנולוגיות החדשות מאיימות על קיומן של אוניברסיטאות המחקר מסורתיות ודורשות מהן שינוי מעמיק בשרותי ההוראה והשירותים האדמיניסטרטיביים   (Dede, 2010).   

עד כאן נראה הכל "ורוד וממלכתי". אבל, האם הלמידה מקוונת מתאימה לכל נושא כמו שהיא?  האם היא מתאימה לכולם?

תובנות אישיות מקורס מקוון בשיטות מחקר: תחילה חשבתי שקורס כה מורכב עדיף ללמוד פרונטאלית. עם הזמן הגעתי לתובנה, שהאמת היא, כנראה, באמצע. כלומר, כן- אפשר, אבל:

1. כמות השיעורים הפרונטאלית תוכננה בתחילה לאחת ועלתה (בגלל הבקשות של סטודנטים ל 2) ולדעתי צריכים להיות כ 4 שיעורים (אחד מקוון ואחד פרונטאלי- תרגול).

2. זה לא מתאים לכולם, לכן יש לאפשר לסטודנטים בחירה בין מקוון לפרונטאלי.

3. הייתי עושה אחרת את שיחת תיאום הציפיות בתחילת קורס מקוון.

שורה תחתונה- אפשר, אבל קצת אחרת.

אגב, בפרספקטיבה הסטורית למידה מרחוק ("השכלה בכתב" ) החלה בסוף המאה התשע עשרה והתפתחה בהתאם לטכנולוגיית העברת המידע הזמינה בכל תקופה, כאשר הדור הראשון של למידה מרחוק  (מהמאה ה-19) אופיין בהתכתבות באמצעות הדואר. לאמור, הטכנולוגיה (דואר, רדיו, TV, אינטרנט) הם כלים של הפדגוגיה הזו.

כאמור, מי מכשכש בזנב של מי? 

המורה, שחקי אותה!

הציטוט המפורסם של אפלטון אומר שהנער ילמד לא מתוך כפייה, אלא מתוך משחק. אין ויכוח.
שאלה: למה שגם המורים לא ילמדו דרך משחקים? 

אנשים, כידוע, מפחדים משינויים. חלק מהמורים חוששים משימוש בטכנולוגיה. אז למה לא לקחת את השתלמויות "המאיימות" בנושא תקשוב ולהפוך אותם למשחקי מחשב? הרי הטכנופוב הגדול ביותר שיהיה, גם הוא אוהב לשחק במחשב...
האם אפשר יהיה מכך להרווים שני דברים: גם נקל על המורים וגם הם עצמם כשיעבירו את החומר לילדים יעשו זאת בצורת משחק? אולי...
במאמר  "שילוב משחק בלמידה - למידה בדרך חוויתית" כותבים ד"ר י. פריש ות. יהושוע ממכללת שאנן על תרומות אפשריות של שילוב משחקים בהוראה. חיפשתי, לאור זאת, על שילוב משחקים להחיית מורים, ולא כל כך מצאתי.

ואז, שוב, חזרתי למטרת הבלוג - חשיבה ביקורתית. והרי תובנה אישית: "מצידו השני של השולחן" גם מורה, גם מרצה וגם פרופסור מתחיל להתנהג כתלמיד. הכשרתו והשכלתו אינן רלוונטיות להתנהגות זו. ולכן, עליי להתייחס למורה כמו לכל לומד, ואם כל לומד אוהב לשחק, אותם כללים חלים גם על המורים. אזי, אפשר להציג כל דבר חדשני  כמשחק (אפילו לבנות משהו פשוט ב HTML) ולהעביר את הלומדים חוויה כיפית של הצלחה.

ולסיכום, להלן סרטון על משחקים למורים בבתי"ס ייסודיים לדוגמא:

 

if you can't beat them, join them

מי לא שמע מפיהם של הורים ומורים לאחרונה את המשפט "הילדים האלו כל היום מול המחשב בפייסבוק! זה ממש נורא"...?
להלן שני משפטי הצגה אודות 'החייה הנוראית הזו" -
פייסבוק ( Facebook) הוא אתר אינטרנט המופעל על ידי חברה אמריקאית, המהווה את הרשת החברתית המקוונת הגדולה בעולם, הכוללת למעלה מ-750 מיליון דפי משתמש. האתר הוקם על ידי מארק צוקרברג, סטודנט בשנת 2004 , וכיום נמצאות בבעלותו 24% ממניות החברה. בתחילה התאפשר רק לסטודנטים מהרווארד להצטרף לרשת, אך בשנת 2006  היא נפתחה לכלל הציבור (ויקי, 2011).

נחזור, אבל, לכותרת הפוסט. המשמעות, באנגלית תקינה, היא:
"If your adversaries are stronger  than yourself, it is better to join the adversaries
 והתרגום שלי, לצורך העניין שלנו הוא "אל תהיה צודק, תהיה חכם", כפי שהגה את זה יהודי חכם בשם אהרן שמי (סופר) ז"ל. אומנם, הוא דיבר על התנהגות בכביש, אבל הפייסבוק לצורך העניין הוא כביש מאוד מהיר לעבר האי נודע.

אזי, פראקטית, מוריי ורבותיי, הילדים שלנו שם. רוצים אנו בכך או לא. נצרח, כאות מחאה (מחאה אגב היום במודה) צרחה חזקה וצודקת. וכעת, אחרי שצרחנו, ננשום ונרגע. נעבור מ "מוציו" אל "ראציו".
אם מדובר ברשת כלל עולמית והילדים רצים לשם, אולי נהפוך את "האויב" ל "אוהב"? אולי ננסה להשתמש בפייסבוק ללמידה?
קיימת,  אומנם, דילמה בנושא של שימוש בפייסבוק כסביבת למידה וזאת בגלל שאסור לילדים מתחת לגיל 13 לפתוח פרופיל אישי.  מה עושים?
הפתרון האפשרי (שגובש במהלך השיעור בהיבטים גלובאליים של תקשוב עם ד"ר חגית מישר -טל  בכיתה) הוא לבקש מהילדים  הקטנים לפתוח פרופיל משותף עם ההורים, תוך קבלת אישור בכתב מכל הורה והורה. 

אם כן, הסיכום: בעבודת התזה ננסה לבדוק (אני והשותפה שלי גלית ורדי) איך למידה באמצעות הפייסבוק יכולה לתרום ללומדים בכלל ולפיתוח חשיבה יצירתית בפרט. הרעיון, אגב, הוא שלה.

מבטיח לשתף בתובנות.

מהו המינוס שבפלוס?

בתחילת המאה ה-21 שימוש בתקשוב במערכות חינוך הולך וגובר. השילוב של התקשוב בהוראה מאפשר חזרה לערכי הפדגוגיה הקונסטרוקטיביסטית המושתתים על עקרונות של דיואי, ויגוצקי ועוד שהוחלפו במהלך המאה-20 בתפיסה ההנדסית של טיילור. "בעל הבית" שלנו - פרופ' דוד חן (ראש המגמה לחינוך במרכז ללימודים אקדמיים) טוען שביכולתה של הלמידה המתוקשבת לשנות את פני מערך ההוראה והלמידה ולהעניק נופך ייחודי בעל מאפיינים ועקרונות שאינם אפשריים ליישום בלמידה המסורתית (חן, 2007). 

אבל, אמרנו, הבלוג הוא על חשיבה ביקורתית. אז בואו נדבר על החסרונות. הבעיה הגדולה ביותר בעיניי היא סלבנותם של "בעלי הבית"- פקידים בכירים במשרד האוצר שנותנים כסף לחגיגה בתקשוב בכלל ולתוכנית הלאומית לתקשוב בפרט. 600 מיליון ש"ח, תסכימו, זה לא מעט. יום יבוא והחשב הכללי או ממונה על התקציבים באוצר או חשב במשרד ראש הממשלה (או עוד מישהו ששכחתי כאן, מחילה) יתעוררו ויבקשו הישיגים.
ומהם ההישיגים בימינו? נכון, ציונים.
בהרבה מדינות ניסו למדוד את זה. לא הצליחו. קשה למדוד הישגים בחינוך בפרקי זמן קצרים. ועוד להוכיח קשר סיבתי בין השקעה בתקשוב לבין ההישגים.  

ומה יקרה אז? האם "הגנרלים" לא יגידו -הבנו אתכם, ויקחו את הכסף למשהו שאפשר להציג בבחיורות        (כמו קן רכבת, כביש או בנין)? אתן דגומא מניסיוני. מפעל הפיס מקצה מדי שנה לכל רשות מקומית סכום כסף להשקעה בחינוך. אפשר לקנות מחשבים, לבנות בנינים וכו'. נחשו מה קורה? רוב ראשי הרשיות לקחו את הכסף לבניית מבנים. למה? כי את המבנים כולם רואים. וכמה בוחרים רואים מחשבים במעבדה בבית ספר?
ושוב, אני לא מאשים אותם. השיטה לא טובה.

אז מה הפתרון? תיאום נכון בציפיות. אנשי החינוך צריכים לומר למחלקי התקצייבם את האמת. את כולה. לא על יד ולא בערך.התוצאות לא יגיעו בקרוב. אבל הם יגיעו.  ובהזדמנות לשנות את השיטה. מנכ"ל משרד האוצר לא צריך לעשות טובה לשר החינוך ולתת לו תקציב לתקשוב. אסור שהשיקול הזה יהיה פוליטי.
אבל זה, כאמור, לפוסט אחר- שינוי שיטת הממשל...

התוכנית הלאומית לתקשוב

בעקבות הביקור של רוני דיין בשיעור והצגתו את התוכנית, אתחיל עם הדברים הטובים. מאורגן, מסודר, למדו מניסיון שהצטבר. יפה, לא? אבל, אמרנו חשיבה ביקורתית. בשביל זה הבלוג.

הבעיה הגדולה ביותר לדעתי, היא תמיכה טכנית בציוד ובמורים. "דיבורים גבוהים" מתרסקים פעמים רבות בסלע המציאות. דוגמא: עיר קטנה כמו נהריה. טכנאי בחצי משרה(!) ל 8 בתי ספר ייסודיים. להמשיך? אמשיך: משרה מלאה בישראל היא 186 שעות חודשיות, כלומר חצי משרה בתרגום לשבוע היא... 23 שעות. נחלק ל 8 בתי ספר ונקבל - 2.9 שעות לשבוע לכל בית ספר. נחלק בערך ב 50 מורות ונקבל 3.5 דקות לכל מורה. ואם התקלקל משהו והטכנאי צריך לסדר אותו? כמה זמן יישאר אז?

אומר מאיפה (לדעתי, שוב) הבעיה נובעת. מנהלים גדולים, כשהם מסיימים פרויקט גדול, לא פנויים נפשית לבעיות קטנות. הם רואים את זה כהצקה- תראו בנינו לכם בנין מפואר, ואתם מתחילים עם שאלות קטנות (איפה הדלת?). אתם לא רואים עד כמה הבנין יפה, איזה יופי של מצגות הכנו וכמה קרדיט לקחנו? אל תציקו... אמרנו לכם כבר, יש טכנאי בחצי משרה דרך רשות מקומית.. מה עוד אתם רוצים?


עצוב...
אז מה הפתרון? לדעתי, להיות יצרתיים. ללכת לרשות מקומית ולדרוש להגדיל את משרת הטכנאי, למשל. לבקש מכל הורה בביה"ס לשלם עוד 50 ש"ח בשנה ומשם לממן טכנאי לביה"ס. אבל לא לתת לזה ליפול בגלל הדברים "הקטנים". חבל, הרי מתי פעם הבאה נקבל מקרנים וניידים לכל כיתה?

כל אדם הוא רק אדם...

 הרי לכם 2 מחקרים מרתקים ממש. מרתקים (אותי, לפחות) לרמה שאתה לא קורא אותם כי דר' יונה מילר ביקשה בקורס שיטות מחקר (ככה אבל התחלת, ביננו). אתה ממשיך לקרוא כי זה מדבר אלייך.

כמה האדם נתון להשפעת החברה? האם ההחלטות שאנו מקבלים ביום- יום הם באמת שלנו? הרי לכם סרטון (ממש קצר, מבטיח) הניסוי של אש (לחץ חברתי על קבלת החלטות).

מדהים, נכון? אדם רואה בעיניים שלו פתרון אחד, אבל הלחץ החברתי גורם לו לומר משהו מנוגד. הדחף הראשוני (שוב, שלי לפחות) הוא לומר "אני לא הייתי נכנע, אני הייתי ממשיך עם האמת שלי..." בטוחים? עם יד על הלב, האדם הוא ייצור חברתי והוא מושפע מהחברה. 

תובנה אישית ראשונה- קודם כל מודה אני כי הדבר קיים. אני מושפע מהחברה. עכשיו (הבלוג, זוכרים הוא על חשיבה ביקורתית) אחרי הודעה זו, כל פעם שאקבל החלטה כלשהי, וכמעט כל החלטה הרי מושפעת מהחברה, אחשוב שוב כמה אחוזים בהחלטה הזו הם שלי וכמה של החברה. ואז, אולי, אחליט אחרת.   

אבל, זוכרים, הבטחתי 2 מאמרים. הנה קיום ההבטחה.  הניסוי של מלגרם (חשמל).

איך ניתן לגרום לאדם (או לאומה אירופאית גדולה ומתורבתת - הגרמנים) בפרק זמן אפסי להפוך למשהו אלים ולא אנושי?
מסתבר, מהניסוי, לא כל כך קשה. בסה"כ תלחיץ את האדם, תפגין סמכותיות, תגיד לו שהאחריות היא שלך ואדם נחמד מן השורה הופך לך ברגע למחשמל תלמידים בפוטנציה... ממש מצמרר...

תובנה אישית שנייה- שום מטרה (נעלה ככל שתהיה) לא מקדשת את האמצעים. הערכים הם אוניבסאליים (10 הדיברות, הכוונה). האחריות על מעשיך היא תמיד שלך, ולא משנה אם אומרים לך שמישהו אחר לוקח אותה על עצמו. אל תתפתה לזה. ערכי האנושות הם אוניברסאליים: היו ונשארו. זה תמיד רע - להכאיב למישהו אחר. ולא משנה מה "המטרה הקדושה" ומי אומר לך "רק תעשה, האחריות היא שלי".
בכל התקופות בהסטוריה הידיים של שולחי התליינים  היו תמיד נקיות (לדעתם). לא הם עשו את העבודה המלוכלכת. מצד שני,המצפון של התליינים שנלחו,  הוא תמיד נקי (לדעתם). הרי הם לא החליטו. הם רק עשו- ביצעו את הפקודה. החליט מישהו אחר.   כבר ראינו אמפירית (בשנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת) לאן זה הוביל.

סיכום אחד לשתי תובנות קודמות- יכולת החשיבה הביקורתית בה התברך האדם היא כלי עצום. מסכים, לא תמיד קל ונוח להשתמש בו. אבל, כמו שאמר קונפוציוס, "אדם אציל  לא יחפש בחייו דרכים קלות".

"חקור את המחקר"

מכירים אמרות כמו: "מחקר אמפירי, זה לא אני- זה המחקר, מחקרים מלמדים ש...". מה יכול להישמע יותר מדעי מזה?
כמות הדפים שנכתבו, תארים של החוקרים (דר', פרופ') - הכל עושה המון רושם.
כמובן, כבודם של החוקרים במקומו מונח ואין כאן שום ניסיון, חלילה, לפגוע ולא במעט בכבודו של חוקר זה או אחר.

אבל, הנקודה של הבלוג, להזכירכם, היא חשיבה ביקורתית. ואם חשיבה ביקורתית, אז גם על "קודש הקודשים" - על המחקרים. העקרון של הפילוסוף רנה דקארט  אני חושב, משמע אני קיים  (בלטינית: cogito, ergo sum, ובקיצור: הקוגיטו), שכוונתו היא למעשה הטענה כי גם הטלת הספק עצמה בקיומו, היא הוכחה לקיומו, כך שהוא לא יכול שלא להיות קיים (ויקיפדיה, 2011).

אם כן, בואו נטיל ספק. הרי כמה שאלות לדוגמא: מי הגוף שהזמין את המחקר? מי הגוף שמימן את המחקר? האם המחקר הוא כמותי או איכותני? ממתי המחקר? ולקינוח - מסתבר, שגם בנושא "המלצות למחקרים הבאים" יכול לעורר שאלות, כי קורה שהחוקרים "מחביאים" דווקא שם אילוצים למיניהם.

שורה תחתונה - שום דבר (כמעט) אינו קדוש , תמיד צריך להפעיל שיקול דעת ולשאול שאלות.
הספקנות המתודולוגית, עליה דיבר דקארט לפני כמעת 400 שנה - חייה ונושמת.

האם הציון מצויין?

מהו חינוך איכותי? איך יודעים איזו מערכת חינוך טובה ואיזו לא כל כך? איך נמדוד בית ספר? את המורה?

תובנה אישית: החינוך הוא שונה ממפעל או מעסק. לא צריך לכמת את החשיבה ואת הערכים של הילדים שלנו בציונים. במקום להשקיע המון משאבים במיצ"ב, פיז"א, בגרות וכו' - בואו נשקיע את המאמצים ואת המשאבים ביצירת עיניין אצל הילדים, הסרת חשש, התייחסות לשונות ועוד. הריצה המטורפת למדידת החינוך לא רק מתסכלת את העוסקים בו, אלא נועדה מראש לכשלון.
מדוע אף אחד לא מודד את החינוך שהוא נותן לילדיו בביתו בציון? כי זה מיותר. החיים בד"כ משקפים לנו את זה. אז בואו נחנך אזרחים טובים והחיים ישקפו לנו כבר בלי הציונים את מה שעשינו.

אגב, אל תתבלבלו- אני מבין את הפוליטיקאים שעומדים בראש המערכת שרוצים למדוד. אין להם הרבה זמן, הם חייבים את הקרדיט. לא את המהות, את הקרדיט. ואני לא כועס עליהם - הרי גם הם התוצר של המערכת שיצרנו. מה הם אשמים - הבחירות כל הזמן מתקרבות, אין להם זמן.
אבל אנחנו (רובינו המוחלט)- לא פוליטיקאים, אותנו צריך לעניין העיקר- הילדים.

"?to blog or not to blog"

היום שוחחנו בכיתה על מהות הבלוג במאקרו. הנקודה שהוצגה היא שהבלוג מאפשר להציג את התובנות האישיות נטו. ללא מאמרים, ללא "העתק- הדבק", רק מהות. איך הפכנו את המידע שקיבלנו מהמרצה
(או ממקור אחר) לידע אישי שלנו. והדבר הוא בהחלט לא קל.

תיאוריטית נשמע נפלא... הבעיה בפרקטיקה, שזה לא פשוט לחשוב באופן ביקורתי.
וכאן הבלוג יכול לעזור. מדוע?
כשאתה משקף קודם לעצמך, בזמן הכתיבה, אתה אמור להבין טוב יותר. הצגת תובנות אישיות
 מחייבת בהכרח (אותי לפחות) לעבד את המידע לידע.

לסיכום (ביניים) - "to blog".

בלוג אישי או מקצועי?

באחד המפגשים האחרונים הציג המרצה לתקשוב נקודת מבט מעניינת וחדשה (עבורי, לפחות) בנושא של בלוג/פייסבוק אישיים מול מקצועיים. הנקודה היא זו: בעידן המודרני אין טעם להכחיש שהדברים האלו (םייסבוק, בלוג וכו') קיימים, כי הילדים ממילא שם. בואו, אם כן, נשתמש בזה בצורה מקצועית ונציג שם את הדברים הרלוונטיים לנו כפדגוגים בלבד. את כל הדברים הלא קשורים לכך - נסנן.
יתרה מכך, לדעת המרצה (ואני ממש מסכים איתו) אין מקום כלל לניהול בלוגים/פייסבוק אישיים, כוון שהסיכון שם עולה בהרבה מעל הסיכוי. אומרים "אם אתה לא יכול לנצחם- הצטרף אליהם", אני אוסיף סייג אחד קטן-"הצטרף, אבל בחוכמה"!

הכנת עבודה בקריקולום

שלום רב!
להלן מספר תובנות אישיות בנושא הערכה ביקורתית של תוכניות לימודים:
1. רוב תוכניות הלימודים המוצגות באתרים של המשרד בהן נתקלתי הינן מאוד מושקעות, עשירות ומסודרות (מאוד במודה, הרי, לבקר היום את משרד החינוך ולדעתי מן ההוגנות לומר מילה טובה בנושא).
2. חסרים מאוד (לי, לפחות) בכל תוכנית כמה מערכי שיעור לדוגמא להמחשה ולמעבר מהמאקרו למיקרו.
3. חסרה התייחסות לעובדה שכל המידע כבר קיים ברשת בחינם ואיך הופכים אותו לידע.

כללי- למיטב הבנתי, הקוריקולום לא רק בא לתת כלים בהערכת תוכניות הלימוד בתחום התוכן, אלא מדבר בנוסף על שימוש שתוכניות הלימוד ככלי לעיצוב האזרח הרצוי בידי החברה. בקורס רב תרבתיות עסקנו באחד המאמרים של קימליקה שהעלה שאלת אתיות של שימוש ע"י המדינה בעיצוב תוכניות הלימוד כריבון להשגת מטרות אזרחי הרוב אותם היא מייצגת ואיך זה לא הופך לכלי דיכוי נוסף כלפי קבוצות המיעוט. שאלה מאוד לוונטית לדעתי, שהשובה עליה  היא בהחלט לא חד - חד ערכית..

היום פתחתי בלוג

שלום רב!
היום פתחתי בלוג לימודי, כבקשת המרצה. אני סטודנט לתואר שני לתקשוב במרכז ללימודים אקדמיים. 
המטרה הפדגוגוית כאן היא בדיקת כדיאות להשתמש בבלוג ככלי לימודי. כמו לכל דבר, גם לשימוש בבלוג יש, ודאי, יתרונות וחסרונות והמטרה כאן היא בחינה ביקורתית של אלו מול אלו. ההמלצה הסופית- האם בכלל להשתמש בבלוג בהוראה ואם כן באילו מגבלות, תופיע, בצורה מנומקת, בסיום הכתיבה.