מהו המינוס שבפלוס?

בתחילת המאה ה-21 שימוש בתקשוב במערכות חינוך הולך וגובר. השילוב של התקשוב בהוראה מאפשר חזרה לערכי הפדגוגיה הקונסטרוקטיביסטית המושתתים על עקרונות של דיואי, ויגוצקי ועוד שהוחלפו במהלך המאה-20 בתפיסה ההנדסית של טיילור. "בעל הבית" שלנו - פרופ' דוד חן (ראש המגמה לחינוך במרכז ללימודים אקדמיים) טוען שביכולתה של הלמידה המתוקשבת לשנות את פני מערך ההוראה והלמידה ולהעניק נופך ייחודי בעל מאפיינים ועקרונות שאינם אפשריים ליישום בלמידה המסורתית (חן, 2007). 

אבל, אמרנו, הבלוג הוא על חשיבה ביקורתית. אז בואו נדבר על החסרונות. הבעיה הגדולה ביותר בעיניי היא סלבנותם של "בעלי הבית"- פקידים בכירים במשרד האוצר שנותנים כסף לחגיגה בתקשוב בכלל ולתוכנית הלאומית לתקשוב בפרט. 600 מיליון ש"ח, תסכימו, זה לא מעט. יום יבוא והחשב הכללי או ממונה על התקציבים באוצר או חשב במשרד ראש הממשלה (או עוד מישהו ששכחתי כאן, מחילה) יתעוררו ויבקשו הישיגים.
ומהם ההישיגים בימינו? נכון, ציונים.
בהרבה מדינות ניסו למדוד את זה. לא הצליחו. קשה למדוד הישגים בחינוך בפרקי זמן קצרים. ועוד להוכיח קשר סיבתי בין השקעה בתקשוב לבין ההישגים.  

ומה יקרה אז? האם "הגנרלים" לא יגידו -הבנו אתכם, ויקחו את הכסף למשהו שאפשר להציג בבחיורות        (כמו קן רכבת, כביש או בנין)? אתן דגומא מניסיוני. מפעל הפיס מקצה מדי שנה לכל רשות מקומית סכום כסף להשקעה בחינוך. אפשר לקנות מחשבים, לבנות בנינים וכו'. נחשו מה קורה? רוב ראשי הרשיות לקחו את הכסף לבניית מבנים. למה? כי את המבנים כולם רואים. וכמה בוחרים רואים מחשבים במעבדה בבית ספר?
ושוב, אני לא מאשים אותם. השיטה לא טובה.

אז מה הפתרון? תיאום נכון בציפיות. אנשי החינוך צריכים לומר למחלקי התקצייבם את האמת. את כולה. לא על יד ולא בערך.התוצאות לא יגיעו בקרוב. אבל הם יגיעו.  ובהזדמנות לשנות את השיטה. מנכ"ל משרד האוצר לא צריך לעשות טובה לשר החינוך ולתת לו תקציב לתקשוב. אסור שהשיקול הזה יהיה פוליטי.
אבל זה, כאמור, לפוסט אחר- שינוי שיטת הממשל...