מחיר ההרפתקאות בחינוך

בקורס סוגיות במדיניות החינוך קראתי את המאמר של פרופ' עמי וולנסקי הנקרא: 

"   (2007):The Rise and the Price of the Standards Movement"

המאמר בוחן את נושא הסטנדרטיזציה בחינוך בעיקר בארה" ב ובאנגליה החל מסוף שנות השמונים. אחד הדברים הבסיסיים בחשיבה הביקורתית היא תובנה שלכל דבר יש מחיר. החינוך בראשיתו היה לנחלתן של האליטות בלבד ובמשפט אחד- הוא נתן הרבה מאוד למעטים מאוד. במאה ה 20 הכללים השתנו והחינוך הפך בהדרגה לנחלתם של הכלל ולטעת המבקרים שהביאו לסטנדרטיזציה, הדבר פגע במצוינות ובהישגים (כמו למשל כמות הזוכים בפרס נובל) והתחיל לתת מעט מאוד לרבים מאוד. הביקורת טענה רבות נגד שיקול הדעת של המורים בנושא הקוריקולום ובחיבור לשיטות ההנדסיות של טיילור אמרו שאם מודדים את זה, אז ניתן גם לשלוט בזה.  המקור של "האידאה", יש לציין, הגיע מהמזרח, ללא התייחסות להבדלים תרבותיים משמעותיים מאוד שבין המזרח לבין המערב.

הרציונאל במאקרו היה הכתבת כללים אחידים (סטנדרטים) ע"י הממשל החינוך המרכזי לתוך בתי ספר באמצעות בחינות וקביעת קריקולום אחיד לכולם. הרעיון היה לייצר באמצעות כך תחרות בין בתי ספר כמנוע לקידום מערכת החינוך. כותבי הביקורת בדרישה לסטנדרטיזציה הציגו את עצמם לממשל ולציבור במכתבים ששיגרו (בצורה עקיפה ואקדמית, כמובן) כמצילי מערכת החינוך הלאומית שעוד שנייה ונופלת לתהום והצליחו להפחיד את מקבלי ההחלטות. כתוצאה מזה התבצעו רפורמות משמעותיות מאוד לטובת הסטנדרטיזציה של מערכת החינוך (בארה"ב ובאנגליה ולאחר מכן גם בישראל) ותקציבים גדולים זרמו לטובת העניין למערכת.

ומהו מבחן התוצאה? בעייתי ביותר. לאמור- חל שיפור מינורי מאוד בשכבת גיל אחת בלבד.   החלום של "החינוך הנהדר" שהוצג  התגשם והפך לבערך כלום. אפס, פסיק אפס משהו. ואם נוסיף למשוואה גם את  מורים המתוסכלים שעברו משבר אמון קולוסאלי עם המערכת והוצגו לכל כאשמים עיקריים, אז התוצאה בכלל היא שלילית.  המחיר (the Price) עבור הרפתקת הסטנדרטיזציה בחינוך היה גבוה מאוד והעלייה (the Rise) הייתה אפסית כמעט. ההר הוליד עכבר.

מסקנה אישית- בחינוך אין ולא יכול להיות "משיח" אחד שיודע. שראה משהו (כמו סטנדרטיזציה) איפשהו (במזרח) וזו מהיום האמת האבסולוטית ובפקודה. מי שלא מבין (בחוצפתו הרבה) שזו "הפניקיאה" המרפאה בדרך נס כל חולי במערכת החינוך מוכרז ככופר עם כל התוצאות הכרוכות. לדעתי, התובנה של החברה שהיא עוד לא יודעת איך להעניק לכולם חינוך איכותי שקיבלו פעם רק האליטות -  עדיפה הרבה יותר על תמימות לחשוב (ויותר גרוע ליישם) פתרונות קסם למיניהם. בשפה פשוטה: עדיף לא לעשות שינויים מלעשות שינויים רעים.