הביקורת על מערכת החינוך הישראלית אינה פוסקת לרגע. ובכל גל הביקורתי המצוי היום במודה- הרי מאמר מאוזן ושקול של פרופ' עמי וולנסקי- "מערכת החינוך של ישראל", (2007) הסוקר את מצב מערכת החינוך בישראל נכון לשנת 2005, תוך פילוחו למצב החינוך הקדם יסודי, יסודי, על יסודי, השכלה גבוהה ותוך התייחסות למצב החינוך במגזר החרדי ולמגזר הערבי.
מערך החינוך הקדם יסודי, היסוד ועל היסודי נמצא בצומת מורכבת: מצד אחד מערכת הסטנדרטים שהשתלטה כמעט לגמרי על כל המערכת ומגיל גן טרום חובה מכינה את הילד למבחני בגרות אל מול הביקורות ההולכות וגוברות על שיטה זו כשהביטוי החזק ביותר לזה הוא מעבר לניהול עצמי. הדילמה היא חד- חד ערכית: מצד אחד כולם צריכים לעמוד באותם הסטנדרטים ומצד שני על כל אחד להתנהל בצורה שהוא בוחר. המערכת מנסה, בנקודת מפנה זו שאליה מתייחס המאמר, למצוא סטטוס קוו חדש בין שתי תפיסות אלו ושאלתי היא מה עדיף: להניח למטוטלת למצוא איזון חדש או אולי לנסות ולמנף את הכישלון הברור היום לכל של הסטנדרטיזציה בארץ (אפרופו ""the Rise and the Price בדגש חזק על Price) ולעלות לדיון את הפיכת הסטנדרטיזציה למינימאלית תוך קביעה ש 30% מהתוכנית הם לימודי ליבה זהים לכולם, ויתר 70% מתוכנית הלימודים יקבעו ע"י בתי הספר עצמם לפי הצורך. האם הדרך הנכונה לטיפול במשבר היא מינורית או שהיא יכולה להביא לדיון מעמיק על מה רוצים אנו ממערכת החינוך- ולאן פני החינוך של ילדינו, תוך הגבלת יכולת התערבותם של הפוליטיקאים במערכת המקצועית.
ההתייחסות למערכת להשכלה גבוהה בארץ היא מורכבת, בעיניי, הרבה פחות. מאז נחקק "חוק המכללות", כמעט כל אחד הרוצה בהשכלה גבוהה, יכול להשיגה. נשאלות, כמובן, הרבה שאלות על גובה הסבסוד של הממשלה לחינוך גבוה. ישנן מדינות בהן החינוך הגבוה הוא חינם וסטודנטים שם אף זכאים למלגות קיום. המעבר לשיטה זו כשלעצמו במדינה בה אין כמעט משאבי טבע הוא בעיניי הכרח ולא מותרות- הרי המשאב היחיד שלנו הוא משאב הידע ויש לעודדו בכל דרך אפשרית. אבל, אם נאלץ לקבוע סדרי עדיפויות (הרי אי אפשר הכל ביחד)- המצב בהשכלה הגבוהה בארץ במאקרו, כאמור, הוא סביר וכאן כרגע הוא המקום להניח למטוטלת למצוא את האיזון החדש ללא התערבות מאסיבית חיצונית.
באשר לבעיות במגזר החרדי והערבי- גם כאן מערכת החינוך היא הראי של החברה. אסתכן ואנבא- כל עוד לא יהיה פתרון כולל לבעיות של מגזרים אלו, מאין "תוכנית אב"- לא ניתן יהיה למצוא פתרון חלקי בתוך מערכות החינוך. לכן גם כאן, בדומה לחינוך הסטנדרטי, זוהי הזדמנות פז לפתוח את הבעיות לדיון מעמיק, לקבוע אבני דרך תוך ניטרול הפוליטיקאים כמה שניתן מלהתערב בהחלטות מקצועיות ולקיים תהליך אמיתי ולא סלוגנים פופוליסטיים בקמפיינים של בחירות.
ולסיכום- מדינה בעשור השני של מאה ה 21 חייבת חוקה. חייבת וזהו. יש אקסיומות שלא צריך להסביר. חייבים חוקה ושינוי שיטת הממשל שיובילו בהכרח לביטול מקצוע "עסקנות" וללידתו של מקצוע חדש- "מקצועיות".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה