בתחילת הקורס "סוגיות במדיניות החינוך" נתקלתי במאמר מאוד מעניין של תומס סרג'יובני " ארגון, שוק וקהילה- אסטרטגיות שינוי:מהי דרך הפעולה המיטבית לשינויים עמוקים בבית הספר?"
המאמר בוחן 6 גישות שונות לשינויים בבתי הספר:
1. ביורוקראטיים – בהם המורים משתנים בגלל פחד מסנקציות למינהן
2. אישיים - בהם המורים משתנים בגלל רצון לזכות בתגמול
3. כוחות שוק – בהם המורים "מוכרים" את עצמם בשוק החינוכי לכל המרה במחיר (כמו שחקני כדורגל).
4. מקצועית – בה נבנה בכל בי"ס צוות מקצועי בעל קשרי רוחב חזקים בין המורים.
5. קהילתית רגילה – אימוץ נורמות משותפות ליצירת דיאלוג רחוק טווח עם הקהילה.
6. קהילתית דמוקרטית – גיבוש שפה משותפת דמוקרטית בין מורים, ילדים והורים באמצעות בניית חוקה והרגלי חיים מוסכמים.
נערוך השוואה קצרה:
- צרכים פיזיולוגיים אצל מאסלו לעומת שינוי מורים בגלל פחד מסנקציות: בשניהם מדובר על התנהגות הנובעת מפחד הקשור לקיום פיזי (איבוד משרה עלול לגרום לאי יכולת לספק צרכים פיזיולוגיים).
- ביטחון בקיום פיזי אצל מאסלו לעומת שינויים של המורים לשם קבלת תגמול. כלומר, האדם נמצא מעבר לשלב פחד בסיסי אלא עושה את הדברים בדרך מתקדמת קצת יותר- מהרצון לשפר את הבסיס.
- שייכות וזהות של מאסלו לעומת השפעת כוחות השוק על שינויי המורה. אדם מגבש זהות עצמית לפי צרכי השוק תוך הבנה שכך הוא קובע את מחירו ומשקיע בעצמו. מכאן ייגזר שכרו ומעמדו במשרה אותה הוא יקבל.
- כבוד והערכה של מאסלו (המעבר ל"גבוהים") לעומת שינויים ממניעים מקצועיים בקרב המורים. המורה עושה את השינוי מתוך מחויבות פנימית שלו ולא מתוך מקל או גזר של ההנהלה או כוחות השוק בשלבים הקודמים. הוא מאמין שכך יש לנהוג אם רוצים להיות אנשי מקצוע (פדגוגים, במקרה שלנו). גם כאן המעבר הוא לסוג חשיבה אחרת המונעת מצורך פנימי.
- מימוש עצמי אצל מאסלו לעומת גישה קהילתית רגילה ודמוקרטית (אני מאחד כאן את שתי הגישות לצורך ההשוואה). מדובר כבר על החשיבה הגבוהה ביותר שרוב האנשים (לפי מאסלו) לא יגיעו אלייה, כמו שרוב בתי הספר יתקשו מאוד להגיע לרמת שינוי הנובעת מאמונה בבנית קהילה משותפת (רגילה או דמוקרטית, אין זה משנה, לצורך הדוגמא). כמו שהגשמה עצמית מחייבת בהחרח לעבור את כל השלבים הקודמים, כך גם שיוניים של בתי הספר לחשיבה ועשייה קהילתית דורשים מהמורים לעבור שינוי חשיבתי משמעותי ביותר.
לסיכום, כמו שכל אדם שישאף להגיע להגשמה עצמית ולעלות למדרגה העליונה יצטרך לשלם על כך במאמצים בלתי רגילים, כך גם בית הספר שיבקש להשתנות לקהילתי דמוקראטי יידרש לעבודה קשה וארוכה של כל הגורמים המעורבים.
אבל יש אור בקצה מנהרה שיגרום לחלק מאיתנו בכל זאת לרצות להגיע לשם- ההגשמה העצמית של בניית חינוך הטוב ביותר לילדינו – הסיפוק בגדול ביותר למישהו שבחר לעסוק בחינוך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה